לא מדינה, לא דמוקרטית

9/3/2023

עידן קדם

לכאורה, הכול רע. ביבי נתניהו ממשיך לעשות מה שבא לו (מעניין שכל מה שבא לו הוא תמיד רע); נחילים של צ׳חצ׳חים ממשיכים לכבוש עוד ועוד נתחים מארץ ישראל הישנה והטובה, ולהחריב אותם; נהגי ישראל מוסיפים לנסוע ללא סיבה תחבורתית בנתיבים השמאליים; ולקינוח, מכל מסך נשקפים אלינו יצורים מנופחי שפתיים, שפעם נקראו ״בחורות״.

אבל כשהמצב כל כך רע, דווקא אז יש גם סיכוי לשינוי לטובה. ראשית, מכיוון שהדיון הישן והקהה מתחדד; ושנית, כי גוברת תחושת הדחיפות.

וצריך לנצל את זה. בסופו של דבר, בעיניי, גם אם במצבים רגילים אפשר להתייחס למשחק הפוליטי כאל תחרות ספורט בין קבוצות, כפי שמתייחסים אליה בדרך כלל בהרבה מקומות וגם בישראל, הרי שישראל היא לא מקום ככל המקומות.

ואכן, בכל שנות המדינה, התובנה הזאת, של מקום שלא כמו כל המקומות, במידה והייתה גלויה, נתפסה דווקא כמרכיב ה״סודי״ שמצדיק את ישראל ומאפשר לה להתגבר על כל קשייה ולשרוד. ביטויים בנוסח ״עם סגולה״, ״העם הנבחר״, ״מעטים מול רבים״, ״זכותנו על הארץ״, ״המדינה היהודית היחידה בעולם״, ״העולם כולו נגדנו״, ״הראש היהודי״, ״היתרון היחסי שלנו מול הערבים״, וכו׳, שימשו תמיד כדי לפרנס את האתוס הזה של ״עם שלא ככל העמים״. זה מצד הציבור הציוני ותומכיו בעולם. ואילו הציבור הלא ציוני, שמן הסתם כפר בסיפור המסגרת הציוני, הושתק, הודר והושמץ, בשם אותן הצדקות שבוטאו לעיל.

אבל כשמשהו נדרש ללא הרף להצדקות, יש לחשוד שמא הוא מסתיר משהו שאחרי ככלות הכול איננו כה מוצדק. כי מסתבר שלייחוד הישראלי, שהוא אמיתי, יש גם צדדים שליליים. ואינני מתכוון לעוול שגרמה הציונות לפלסטינאים. שכן, מלחמות, עם כל הצער שבדבר, הן כלי לקביעת מחלוקות מדיניות בעולם, אם נאהב זאת או לא; אי אפשר לתאר את העולם האנושי ללא המרכיב הבלתי נמנע הזה של מלחמות. על כן, אין לגנות לדעתי את הציונות דווקא בגין המלחמות שניהלה, שבסופו של דבר, כן היו מלחמות הישרדות.

אז מה כן? או ליתר דיוק, מה לא? ממשלת נתניהו שהחלה ב2023, שגם לדברי תומכיה היא ממשלת ימין על מלא, היא אכן הממשלה הכי יהודית, הכי ימנית והכי קיצונית מקום המדינה ועד היום. איך כל זה קרה? שואלים רבים. ובכן, הממשלה הזאת (ועוד אינסוף ביטויים נלווים בחיי היומיום) היא ביטוי נאמן וטבעי למדינה היהודית שחלם עליה הרצל והקים דוד בן גוריון. שכן, אך טבעי, ואפילו הכרחי, הוא, שמדינה יהודית תבקש לשמור על זהותה היהודית, ותרצה לשמור ככל הניתן על האינטרסים של הציבור היהודי בה, ולחזק אותם. ואת זה בדיוק רוצה לעשות הממשלה הזאת, בשם תומכיה הרבים, בין אם היא צודקת בהנחה שכך כוונותיה יתגשמו, ובין אם לא.

והנה, במבט נוסף אפשר להיווכח שממשלה זו אינה שונה כל כך, בסופו של דבר, גם מצד הצהרותיה, מממשלות שקדמו לה, כפי שטוענים גם רבים אחרים: שביתות יום כיפור ותשעה באב; חוקי הכשרות הדרקוניים; טקסי ברית מילה, בר מצווה ונישואין יהודיים; חוק השבות; הכפפת מערכת החינוך ללוח השנה היהודי; פטירת הציבור החרדי מעול הקיום היומיומי; אנרכיה יהודית טרוריסטית בשטחי יהודה ושומרון; העדר תחבורה ציבורית בשבת; ועוד אינספור ביטויים להוויה היהודית, היו קיימים כאן מאז ומתמיד, תחת כל הממשלות.

אך כפי שכל אחד רואה בדרך כלל את הדבשת של שכנו ולא של עצמו, כך, מה שהיה תחת ממשלותינו הוא בסדר, בשעה שדברים דומים שנעשים בידי הצד הפוליטי האחר הם בבחינת הרס הדמוקרטיה והרס המדינה.

לכן, כל דיון בפניה של ישראל, בעבר ובעתיד, צריך ככל הניתן להתנתק מהמשחק הפוליטי הפנימי, ולהתעלות עליו. אחרת, מה שהיה הוא שיהיה.

יש להערכתי שלושה עניינים מהותיים שהם אבני הנגף הראשיות של מדינת ישראל, בכל הזמנים ותחת על הממשלות: שתי בעיות בהחזקת השטחים, ובעיית המדינה היהודית.

א. בעיית השטחים. בעיה זאת, כאמור, נחלקת לשניים, אף כי זאת חלוקה מלאכותית; אלה שתי בעיות שנובעות מאותה סיבה. האחת היא בעיית היעדר הדמוקרטיה. ביהודה ושומרון מדינת ישראל שולטת באמצעות צה״ל, כי מדובר בשטח לא ריבוני. ועל כן, ישראלים רבים חיים באשליה שחלים שם כללים אחרים, מקלים, שאינם מתאפשרים בשטח הריבוני. למשל, לא לאפשר לפלסטינאים שם לבחור ולהיבחר לכנסת. יש שיאמרו, שמה פתאום, הרי הם לא אזרחים, אז למה שיבחרו וייבחרו? ואמנם עניין זה נחבא כל השנים, ועד היום, תחת הרדאר, כאילו היה עניין פעוט עד לא קיים, לפחות ביחס לעוולות המוחשיים והמיידיים שמהם סובלים הפלסטינים יום ביומו בשטחים מצד גורמים ישראלים. אבל גישה זאת בטעות יסודה, והיא מעידה על קוצר הבנה מצער, שמשותף לימין ולשמאל כאחד. כי הבחינה שצריכה להעשות כאן היא לא ביחס לפלסטינאים, אלא ביחס לישראל; ולא ביחס לתוכן של הכיבוש, אלא ביחס לבעיות שהוא כופה על המסגרת של המדינה הישראלית, ובסעיף שלנו, ביחס למסגרת של הדמוקרטיה.

וצריכה להישאל השאלה, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שלטון הרוב? כי לכאורה מייד צריכה הייתה לעלות השאלה, רוב מתוך איזה מספר? שהרי רוב איננו מספר אלא יחס. כאן, גם כאן, פועל, למרבה הצער, דחף האינטרס הפרטי, ובמקרה הזה האינטרס הישראלי-יהודי, בכל עוצמתו, ודוחה כל אפשרות אפילו לשאול את השאלה. אז הרהבתי עוז ושאלתי, ואני אף מחדד את השאלה: מהו המספר המוחלט של בעלי זכות הצבעה לשלטון מסוים, שהוא מהותי לדמוקרטיה, ושממנו צריך להיגזר הרוב בבחירות? ובכן, כדי לקצר, המספר הזה הוא לא מספר היהודים, ולא מספר התושבים בין גדרה לחדרה, ולא מספר הג׳ינג׳ים או מספר הגברים ששמם מתחיל בסמך. מספר בעלי זכות הבחירה המהותי לדמוקרטיה צריך לדעתי להיות זה של הנשלטים תחת אותו שלטון. שהרי דמוקרטיה פירושה שאני בוחר את נציגיי בשלטון שאחר כך קובע לגביי הלכות; ואם אחדים שהשלטון הזה קובע הלכות כלפיהם לא משתתפים בבחירתו, מתוקף איסור מפורש, אזיי כל תהליך הבחירה הוא פגום; מפני שנפגם ללא תקנה המספר המוחלט של בעלי זכות בחירה.

וזה מה שקורה מעל חמישים שנה ביהודה ושומרון. ומאחר שאין דמוקרטיה ליהודה ושומרון לחוד, ודמוקרטיה בשאר ישראל לחוד, אלא דמוקרטיה אחת לכל ישראל, פירוש הדבר שמצב זה מבטל את הדמוקרטיה הישראלית, ומאליו גם את הלגיטימיות של השלטון המרכזי שהעמידה ישראל כל השנים האלה; כלומר, את כל כנסות וממשלות ישראל מאז 1967 ועד היום.

בעיה שניה וחמורה מהראשונה, היא עצם זה שישראל שולטת ביהודה ושומרון שליטה לא ריבונית. גם כאן נחוץ הסבר קצר: מדינה פירושה קיום מערכת חוקים מסוימת על שטח מסוים, כאשר יש חפיפה חד-חד ערכית בין מערכת החוקים לשטח. להתאמה הזאת בין מערכת חוקים לשטח אפשר לקרוא ריבונות. אבל לא יתכן שהחפיפה לא תהיה חד-חד ערכית, למשל במצב של שליטה עקיפה של מערכת חוקים על שטח, כפי שקורה ביהודה ושומרון. כי אז נשאלת השאלה, מכוח מה שולטת המדינה על אותו שטח? שליטה לא ריבונית של מדינה על שטח אינה אפשרית, מכיוון שכל מהות המדינה נגזרת ממושג הריבונות; ואם אין ריבונות, אין מדינה. תגידו: אבל זה רק בחלק משטח ישראל, לא בכולו. אבל זה לא משנה, כי כפי שאין חצי דמוקרטיה, כך אין חצי ריבונות; אם המדינה מוותרת על ריבונות בחלק משטחי שליטתה, זה כאילו ויתרה על הריבונות בכולם; ממש כפי שחור בבלון גורם ליציאת האוויר בכל הבלון, לא רק באזור החור. ועל כן, השליטה של ישראל בשטחי יהודה ושומרון, לא רק מבטלת את הדמוקרטיה הישראלית; היא גם מבטלת את המדינה הישראלית.

ב. בעיית המדינה היהודית. הגענו לבעיית הבעיות, זאת אשר עומדת ביסוד מדינת ישראל. אם כן, מדינת ישראל היא מדינה יהודית במהותה. פירוש הדבר שאי אפשר להפריד בין המושג האקטואלי מדינת ישראל, למושג מדינה יהודית. כלומר, יכולה להיות, עקרונית, מדינה יהודית שאינה ישראל; ואולם, לא יכולה להיות מדינת ישראל אקטואלית לא יהודית, עד שהגדרתה כמדינה יהודית תתבטל באופן דומה לזה שבהכרזת המדינה. המשמעות של זה היא שישראל לא צריכה כלל להתקיים פיזית כדי להיחשב יהודית, כי מהותה היהודית נקבעה כבר בראשם של הוגיה; היא לא הייתה נקבעת בראשם של הוגיה כלא-יהודית.

והנה, אחת הגזרות ההכרחיות של הגדרה כזאת היא שבמדינה כזאת מעמדם של האזרחים היהודים הוא עדיף אפריורי על פני אזרחים שאינם יהודים. יתר על כן, מכיוון שישראל אף מוגדרת כמדינת העם היהודי, הרי שגם יהודים כלשהם, שאינם אזרחי המדינה, עדיפים על פני אזרחיה הלא יהודים. וזאת, כאמור, לא מתוקף מה שקורה בפועל, אלא מתוקף מה שקובע את ישראל כמושג.

בקיצור, ישראל היא מדינה שעושה משהו שכפי הנראה שום מדינה לא עשתה מעולם בהיסטוריה האנושית: היא מפלה אפריורי בין אזרחיה; אפליה שטבועה במהותה, לא בדרך פעולתה. אבל מאחר שהמדינה, מטבע הדברים, שואפת להגשים את מהותה, הרי שהדבר קורה גם בפועל. אבל אין להתבלבל ולהאשים את אופן הפעולה של אזרחי המדינה היהודים כאשר הם מפלים אזרחים אחרים: הם בסך הכול מגשימים את טבעה של מדינתם, זה שבלעדיו אין לה קיום. ישראל היא מדינה שממש מוכרחה להפלות בין אזרחיה.

ובכן, מדינה כזאת אינה באפשר, גם אם יש לה לכך אישור מהאו״ם; שכן, מדינה אינה יכולה להפלות אפריורי בין אזרחיה. לא בגלל חוק, אלא בגלל משהו חמור מזה, שהוא הפרה של מושג המדינה. ועל כן, ישראל היא לא-מדינה גם מטעם זה.

כך שאם ברצוננו לתקן מצב זה, עלינו לכנס את אזרחי המדינה או את נציגיהם הנבחרים, כדי לשנות במפגיע את הגדרתה של המדינה, ממדינה יהודית למדינה רגילה. זה, למעשה, התיקון הראשון שנדרש כדי להעלות את ישראל על דרך חדשה, אפשרית יותר, אפילו לפני תיקון בעייית השטחים. כי בעיית השטחים היא, גם היא, בסופו של דבר, נגזרת של המדינה היהודית.