בין יהדות לחילוניות בישראל

30/7/2024

עידן קדם

מדינת ישראל הוקמה בידי השמאל הציוני כמדינה חילונית. אחרת לא הייתה קמה. כלומר, היא לא הייתה קמה בידי הציונות הדתית, המסורתית או בידי החרדיות הלא ציונית; והיא לא הייתה קמה כמדינה יהודית דתית. וזאת מהסיבה הפשוטה שמדינה יהודית־דה־פקטו אינה באפשר. אלא שישראל קמה בכל־זאת כמדינה יהודית במהותה, ולכן השמאל שילם כל השנים מס שפתיים לרעיון הציוני, בעוד שבפועל פעל בדיוק ההיפך ממנו, כאמור. בזה, השמאל הציוני עשה בזה דבר טוב ודבר לא טוב: הדבר הטוב היה שזיהה, בין אם במודע ובין אם לא במודע, את חוסר ההיתכנות של מדינה יהודית־דה־פקטו, וקבע את החילוניות המדינית כעובדה בשטח. והדבר הלא טוב הוא שהשמאל, בשומרו על מס שפתיים קבוע ליהדות ולציונות, הפך בזה את עצמו לעבד נרצע של אמות המידה הציוניות והיהודיות, ושל נושאי הבשורה שלהן, שהם: החרדים הלא ציוניים, הציונים הדתיים והציונים המסורתיים. שכן, דעותיו ומחשבותיו של השמאל הציוני בעניינים אלה נחשבו לבטלות ולבלתי נחשבות.

הזרמים של החרדים הלא ציונים, ושל הציונות הדתית והמסורתית, לא ממש ראו בעין יפה, בין אם את עצם הקמת המדינה (חרדים) ובין את אופן הקמתה כחילונית בידי חילונים (ציונים דתיים ומסורתיים). כבר מראשית הציונות קמו בה זרמים מרדניים, כמו למשל אצ״ל ולח״י, שקראו תיגר על הציונות החילונית ועל העדפותיה. אבל בסופו של דבר כוחם היה חלש והם זזו בלית ברירה הצידה, פינו את הדרך ואפשרו לחילונים להתרכז במלאכת הקמת המדינה בלי להפריע יותר מדי. כי כפי הנראה, הבינו אנשי הציונות הדתית והמסורתית שאין בידם שום דרך מעשית טובה יותר להקמת מדינה בת קיימא. כל המבנים המדיניים בישראל, אפוא, שמי שיזדרז עוד יוכל גם היום לראות את שרידיהם, הם פרי ההגות והביצוע של אנשי הציונות החילונית.

דא עקא, שהיסוד היהודי במדינה נשאר על כנו, כי הוא יסוד מהותי, שאינו מוסר בדרך כלל מעצמו. גם היסודות החברתיים של חרדיות וציונות דתית ומסורתית לא רק שלא פגו אלא גם ראו את עצמם כשומרי הגחלת היהודית, ואף קיבלו לכך עידוד מהחילונים עצמם. קרנה של היהדות במדינה התחיל אפוא לעלות מחדש, אחרי שמלאכת ההקמה הפיזית של המדינה הגיעה ליציבות מסוימת. אך דבר לא השתנה מבחינת חלוקת העבודה המסורתית במדינת ישראל: השמאל נתפס כאחראי למדינה הפיזית ולהתנהלותה הכללית התקינה, ואילו היסודות היהודיים נתפסו כאחראים לשימור ואף להגברה של הרוח היהודית הדתית. כל כך, שהחרדיות, והציונות הדתית והמסורתית, בראותם שמלאכת הקמת המדינה הושלמה בהצלחה, הרהיבו עוז לצעוד צעד אחד נוסף קדימה, והחלו לעגן את מפעל הזהות היהודית שלהם במציאות הפוליטית הקונקרטית. וכל זה בחסות שכחה כללית של כל הנוגעים בדבר: השמאל, שכבר נח על זרי הדפנה של הצלחתו הפנומנלית בהקמת המדינה, שכח את לקחו החילוני, ולא ראה רע בקצת אידישקייט יהודי מבית סבא, שיזכיר לכולנו מאין באנו, ושמדינתנו היא יהודית, ככלות הכול; והדתיים, שכחו שיהדות למדינה היא כמו שמן למים, התבשמו מחוסנה וחוזקה של המדינה הפעוטה, שנקנו אך ורק מתוך ערכים חילוניים טהורים, והסיקו שזה הזמן לאתגר אותה במבחני חוזק שאף מדינה לא עברה מעולם. היהודים הדתיים והמסורתיים לא הסתפקו רק בהשלטת תורתם; אלא הם ראו כי טוב, וגם הפכו את החילוניות לאויבת פוליטית, לאויבת היהדות ובמשתמע, לאויבת המדינה.

היוצרות התהפכו, אפוא: היהדות הדתית, שהזזתה הצידה הייתה תנאי הכרחי להקמת המדינה קמה ונעמדה במרכז העשייה המדינית בישראל; ואילו החילוניות, שקיומה היה תנאי הכרחי להקמת המדינה, הוזזה הצידה ככלב נקלה בשולי הדרך. ומאחר שהדתיות היהודית, בנאמנותה לדרכה ולמהותה מימים ימימה, לא חלמה אפילו לרגע לצקת ערכים מעשיים ואחראיים כלשהם בעשייתה הפוליטית, היא התייצבה מהרגע הראשון (למעשה, כבר מימי המחתרות) נגד המדינה ומוסדותיה שאותם כבר היא עצמה הנהיגה.

לא ייפלא אפוא שבעלות הממשלה הכי יהודית שהייתה פה בסוף 2022, היא פנתה בלי דיחוי להמשיך במלאכת הריסוק של ישראל החילונית, ובעצם, של ישראל היחידה שאפשרית. זה התחיל בהפיכה המשפטית, המשיך בהפיכת המשטרה למיליציה פרטית של המתנחלים, בשיתוק המשק הישראלי בחוקי יהדות שונים, בריסוק השירות הציבורי לענפיו, ומגיע לשיאו הזמני בפלישת חברי כנסת יהודיים ואנשיהם למחנות צה״ל כדי לעשות שפטים בחיילים ובנושאי תפקידים שלא מוצאים חן בעיניהם. וזה כמובן התחיל הרבה קודם, כי אותו ציבור יהודי החל בכך כבר למחרת מלחמת ששת־הימים. וגולת הכותרת של המפעל הזה היא כמובן מפעל ההתנחלויות, שכל כולו קריאת תיגר נגד עצם מסגרת המדינה. אבל כזכור, שמירה על מסגרות המדינה היא לא תחום האחריות שלהם; הם לא מבינים בזה. זה שייך למפא״י ההיסטורית, שהתעקשה להקים פה מדינה לא יהודית.

ישראל החילונית והחלוצית הייתה אם כן נאיבית במידה מספקת בכדי שלא להסיר את המהות היהודית ממדינת ישראל, מה שהשאיר פתח צר ליהדות ללבלב ולהתפתח, עד למפלצת הרב־ראשית שהיא היום. היום כבר הרבה יותר קשה לעשות משהו, כשכת המחריבים איבדה שליטה ואיבדה פרופורציה, וכשחילונים גמורים עדיין לא רואים את האור וממשיכים להתנבא כיהודים. אבל זה בידינו. אנחנו צריכים להסיק את המסקנות מההיסטוריה הקצרה של ישראל ולהבין שאין דבר כזה ׳מדינה יהודית׳, שאין דבר כזה חילוניות יהודית ושאין דבר כזה יהדות לייט. המדינה הזאת צריכה להיות חילונית בלבד, ושוויונית, ובשביל זה על כולנו להפנות עורף ליהדות ולציונות. כדי שהמדינה בכלל תהיה.