ניסויים בהיסטריה / דוד אבידן

11/10/2023

מתוך: שירי לחץ (הוצאת א. לוין־אפשטיין - מודן, 1973)

יש אנשים שאין להם מה להפסיד. יש אנשים

שאין להם. מה

אין להם? מה

אין להם מה להפסיד? יש אנשים

שיש בהם פצצת זמן; יש בהם

זמן שעתיד להתפוצץ. מה

יש בהם שעתיד? מה

יש להם להפסיד? ויש, כמובן,

דרכים אחרות לניסוח ההרגשה. ניתן, למשל,

להאט בבת אחת את גלגל הרפלקסים, ואז לפתע

חוזר הכול אל צורתו הגבישית. הם נראים,

הם, שאין להם מה להפסיד, הם נראים, רואים אותם,

אולי אפילו יראו אותם, בדמות צוללת חדישה ביותר, צוללת

שטרם נוסתה בעצם, צוללת שלא תנוסה בעצם. המים העמוקים

קולטים אותה באנחה נרעדת. זהו

הרגע הגדול שלהם. אין להם

כל הסתייגות מפני המהירות, אין להם

מהירות אחרת להציע. אבל ברור

שלא בזה העניין, אלא בזה העניין:

הדפנות יעמדו או לא יעמדו? כמובן,

כמובן שיעמדו. למגידי העתידות, לטובים שבהם,

אין כל ספק, כלומר, יש חששות, אבל אין כל ספק. לטובים

שבהם, למעולים שבהם. וזה העניין:

יעמדו? לא יעמדו? והשאלה החשובה יותר, שאין

כל צורך, אף כי יש אפשרות, תמיד יש אפשרות,

לבטא אותה בדימויים עזי השפעה, השאלה החשובה

יותר, החשובה ביותר,

היא זו: האם אני, לפתע דווקא בגוף

ראשון, בלי שום מקום לטעות, האם אני

כבר פוחד, או עדיין פוחד? כבר

פוחד, או עדיין כבר

פוחד?

חשוב מאוד, אפוא, לשקוד על הכתיבה. אסור

להחמיץ הזדמנויות. הנצח את עצמך בעוד

מועד, בטרם מעידה. מחר תשתנה, מחר

יהיה מאוחר. מחר

תמיד מאוחר. זוהי

השיטה, אין אחרת. יש שיטה מאוחרת, אבל

היא תופעל, בהחלט תופעל, רק ממחר, רק

כאשר יהיה מאוחר. בואי, בואי איתי. הקיץ

לא ישוב לעולם. האדמה

מתחילה לנסוע. מחר

אקח אותך לקרקס. הכול

ייסע בו. כל מעטפת האדמה

תזוז לאט־לאט, לקול צלצול רחוק, במאמץ נפעם, במלוא

האחריות. לא תהיה עוד

תזוזה אחראית יותר. בואי, בואי

אל האושר הפתאומי. זכרי אותי לטובה, הזכירי

אותי לטובה בבוקר האחר, כאשר אתעורר מחדש

אל תוך הקצב הרצחני, הבלתי מציאותי, של ההתרשמויות,

שלו אני משועבד, כנראה, ללא תקנה.