התאמת האג׳נדה למציאות ולא להיפך

15/8/2024

עידן קדם

יותר ויותר מתחוור שמרחב השיח הציבורי מוחזק בעיקר, אם לא רק, בידי אנשים שמייצגים אג׳נדה פוליטית, לא בהכרח בעלת ייצוג קונקרטי, שמנסים להתאים את המציאות אליה, והרבה פחות, אם לא בכלל לא, בידי אנשים שמנסים להתאים את האג׳נדה הפוליטית למציאות. אוזן לא מוזיקלית אולי תתקשה להבחין בניואנסים משתנים בדברי פיגורות טלוויזיוניות מהימין, למשל, שתקופה ארוכה טפטפו לנו שהחטופים הישראלים בעזה הם חשובים, אבל…יש עוד דברים חשובים על הפרק. והנה לפתע, אותם אנשים עצמם, בשינוי דק מן הדק, אבל עבה כמו פיל, מבשרים לנו שעם כל הכבוד לריבים הפוליטיים ולנפתולי המשא ומתן, הרי החטופים עומדים על הפרק, וזה מה שחשוב. ותוהה הצופה, מה גורם לשינוי כזה בטון ובשיח, שיכול להופיע באותו ערב אצל שלושה דוברים שונים או יותר. ואז הוא נזכר בימים היפים שלפני המלחמה עת דוברים תקשורתיים מהשמאל בעיקר אהבו לסנוט באנשי ימין על שבאו לדקלם את דף המסרים, סניטה שאותו צופה, בעיוורונו, מצא כמשונה ובלתי מבוססת. הנה, הוא אומר לעצמו עכשיו כמי שהתפכח, אותם דוברי ימין, שעל פניו הם עצמאיים וטהורים גמורים, שבאים כביכול מטעם עצמם בלבד, אבל שפעם בפעם נתפסים בשינוי טון, סגנון ואף תוכן, אולי גם הם מוזנים באיזה דף מסרים חשאי שאיזה גורם פוליטי עלום דוחף להם מאחורי הקלעים. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר? אם דוברים נשואי פנים משרתים איזו אג׳נדה פוליטית עקלקלה, ייתכן מאוד שגם אותם זבי חוטם ושרלטנים במובהק עושים זאת כדבר של שגרה.

וקשה מאוד להגביל את התופעה הזאת לדוברי ימין בלבד. כי נדמה זה שנים שגם דוברי שמאל או מרכז הרבה פעמים נתפסים בדוגמות רטוריות שקשה להסביר באופן רציונלי, אלא בכך שגם הם מדבררים קו פוליטי שמישהו דאג להזין אותם בו בסתר. נדמה שזה היה בדיוק המצב עת בתקופת הסכם אוסלו כל מיני כתבים ופרשנים יצאו מגדרם כדי להלל ולשבח את ההסכם, את התהליך ואת האנשים שעסקו אז במלאכה.

אך האם הדבר מיוחד רק לאנשים שנבחרו משום מה מתוך רבים לעמוד בחזית התקשורתית? מה עם העם הפשוט עצמו? מה עם הבוחרים שמנהלים חיי עמל אפורים; שצופים מפוהקים במרקע שלפניהם; ושנדרשים מעת לעת לשלשל פתק לקלפי? האם הם, שלא פעם משתמטים מזכות ההצבעה שלהם, ושנדמים לא פעם כעדר אפאטי ללא רועה שהדבר האחרון שמעניין אותו זה פוליטיקה, האם הם פטורים מהזיקה הפוליטית הצרה הזאת, רואים את המציאות נכוחה ושוקלים בכובד ראש איזו אופציה פוליטית מצויה תתאים ביותר למציאות שהם רואים? דברי הימים של ישראל אומרים שכנראה, לא. כי ראו איך אפילו במציאות קיצונית וטראגית כמו מלחמה ניתבו את עצמם קבוצות עצומות של אנשי ימין לרחובות הערים כדי להתעמת עם משפחות חטופים, לגדפם ולהכותם, כאילו הם האויב האמיתי. האם לא ברור שלא קהל אדיש ונרפה לפנינו, אלא ראש חץ מושחז ונמרץ שעושה כל אשר לאל ידו להילחם במציאות כדי שתתאים לאג׳נדה הפוליטית שחרט על דגלו? ברור לגמרי. ברור לגמרי שקהיליית הליכוד ולווייניו נלחמת על הבית, גם אם זה יעלה בחיי המדינה. כי בשבילם הבית זה אג׳נדת הימין, וזה יותר חשוב מהכול.

השמאל עצמו לא רחוק מזה, אבל עדיין, די רחוק. גם הוא חוטא בהתאמת המציאות לאג׳נדה, אבל הוא לפחות עושה זאת בתום לב. דוגמה בולטת לכך היא פתרון שתי המדינות לשני עמים. כאן, השמאל מצטרף לימין ובוחר להתעלם במופגן מהפיל שבחדר, ששמו ׳מדינה יהודית׳, שלכל הפחות הוא ראוי כבר מזמן לבחינה מחדש. וגם זה אג׳נדה: האג׳נדה הציונית. השמאל הציוני המתון מאמץ אותה בלי הרבה שאלות, ומנסה כבר שנים להתאים את המציאות אליה, ופתרון שתי המדינות הוא אחת הדוגמאות לכך. הכישלונות התכופים בהשגתו היו צריכים זה מכבר להבהיר לשמאל שאולי הנחת המוצא הפוליטית שלו שגויה, ושצריך להחליפה. אבל טעותו של השמאל בסוגיה מרכזית זאת היא כנראה טעות בתום לב, כי ברור לכל שהאג׳נדה הציונית שהוא מחזיק בה היא האג׳נדה הראשית, הגלויה והמקורית של מדינת ישראל עצמה. כלומר, כשהשמאל טוען בשם הציונות, מבחינתו הוא טוען בשם המדינה, מה שאי אפשר בשום פנים ואופן לומר על הימין.

נמצא, אפוא, שחלק גדול מהציבור בישראל, אם לא רובו, אם לא כולו, בא אל המציאות כשהוא נעול בראשו על אג׳נדה פוליטית פרטיקולרית כזו או אחרת, ולא נותן למציאות להפריע לו בכך. הדוגמטיות הזאת מתגלה בכל חריפותה בעיתים קשות כמו זו של מלחמת נתניהו, כשגם מציאות קיצונית ביותר לא מזיזה אנשים מתפיסת העולם המוקדמת שלהם, אלא להיפך: היא מחזקת אותם בתפיסות שגויות, או מעבירה אותם לתפיסות שגויות. זאת, מכיוון שכפי הנראה זה מה שמורה החינוך החברתי: ההצטרפות אל הרוב, היחסי (הקהילה הקרובה) או המוחלט (הקהילה כולה), או אל האג׳נדה הכוללת (ציונות) היא החובה הקדושה ביותר, וההישרדותית ביותר. אבל מצבה האנוש של מדינת ישראל במציאות הנוכחית מראה אחרת: עלינו להתנתק מהתפיסה הקהילתית המורגלת שלנו; להסתמך כל אחד על חושיו ועל שכלו; לבחון את המציאות כל אחד בעיניו, ולהגיע כל אחד למסקנות בעצמו. גם אם זה נראה תהליך שיכול להוביל לאינסוף תמונות עולם שונות, כנראה שדווקא לא. דווקא אם כל אחד ייקח אחריות על תפיסת המציאות, זה  יוכל להוביל לראייה הרבה יותר מפוכחת של המציאות.