מה אפשר ללמוד ממלחמת עזה 2023?

23/10/2023

עידן קדם

1. בלי להתעלם מהמחדל המודיעיני, המבצעי, הפוליטי והקונספטואלי של הפלישה והטבח בחיילי צה״ל ובתושבי מערב הנגב בשבעה באוקטובר 2023, בראש ובראשונה מדובר באירוע שכולו על טהרת רצועת עזה ואנשיה, ובאחריותם המלאה. וזה כולל את האידיאולוגיה שלהם, את הערכים שלהם ואת המוטיבציות שלהם. ההתרכזות במחדל הישראלי עלולה לטשטש זאת ולהסיט את תשומת הלב למקומות אחרים, וראוי קודם כל להדגיש את העובדה הזאת. כי מדינה יכולה עד מוחרתיים להזניח את בטחונה. אבל אם לא יהיה מישהו בצד השני שירצה לנצל זאת לרעה, אז לא יקרה כלום.

2. אין דבר כזה ׳חמאס׳, לא ׳מחבלים׳ וגם לא ארגון טרור. לצורך העניין, חמאס מקביל למפלגת הליכוד בישראל. כפי שכאן לא אומרים שהליכוד יצא למתקפה נגד עזה, כך אין לומר שחמאס תקף את ישראל, או שישראל תקפה את חמאס. רצועת עזה היא שתקפה ותוקפת את ישראל באמצעות צבאה, ולא באמצעות מחבלים או טרוריסטים. נכון: מלחמה ושלום יכולים להתקיים רק בין גופים שווי מעמד, בעוד שלפנינו ישות שהיא מדינה (ישראל) מול ישות שאינה מדינה (רצועת עזה). ואולם, מדובר במקרה חריג שבו יש טעם להקל בהגדרות ולהחשיב את רצועת עזה כישות במעמד מדינה. מדוע? ראשית, כי יש לה שלטון עצמי מרכזי נבחר שמנהל את כל ענייניה הפוליטיים, הצבאיים, האזרחיים והמוניציפליים. שנית, כי הרצועה היא בעלת יכולת התקיימות עצמית, למרות כל הבעיות והמכשולים, ועל אף שהיא מקבלת סיוע מגורמים שונים, כולל ישראל. וכי מה בכך? הרי כל מדינה בעולם מנהלת קשרי קנייה ומכירה עם מדינות אחרות, או אף קשרי סיוע הדדי שניתנים בלי תשלום. שלישית, יש לישות העזתית מוסדות כמו מדינתיים תקניים, כמו צבא, רשות מיסים, משרד חוץ וכד׳. רביעית, מדובר בטריטוריה מתוחמת שבה השלטון חופף לשטח. חמישית, העולם מכיר ברצועת עזה כישות מדינית שעומדת בפני עצמה. מכל הסיבות הנ״ל גם על ישראל להתייחס לרצועת עזה כאל מדינה לכל דבר. כמו כן, להגדרות האלה יש חשיבות מרחיקת לכת, כי הן מגדירות בצורה נכונה את תוקפנות הטריטוריה הזאת; את דרך התגובה הנדרשת מולה; ואת והיחס הבינלאומי הנדרש אליה.

3. רבים בעולם ובישראל לא מבינים את ההבדל בין רצועת עזה ליהודה ושומרון. ישראלים רבים חושבים שבשניהם יש פלסטינאים שרוצים להרוג אותנו, אז מה זה משנה; ובעולם חושבים שבשניהם יש פלסטינאים שסובלים מהכיבוש הישראלי, אז מה זה משנה. ואולי אף מרחוק זה נראה להם כאותו שטח. שניהם טועים. ביהודה ושומרון ישראל שולטת, בין אם דה־יורה ובין אם דה־פאקטו. בעוד שברצועת עזה ישראל לא שולטת. לכן, ביהודה ושומרון ישראל לא צודקת, כי שלטונה שם הוא שלטון צבאי אבל לא ריבוני, ואילו מול רצועת עזה היא כן צודקת, כי הרצועה היא שטח סמי־ריבוני פלסטינאי. הבלבול הזה נובע בעיקר מהשלטון הלא־ריבוני הארוך של ישראל בגדה, וזה רק עוד אחת מהבעיות הרבות שהוא מערים על פתחנו.

4. הרבה יותר קשה להגן מאשר לתקוף. לתוקף יש מוטיבציה, אידיאולוגיה ויוזמה. הוא מחליט על הפעולה: עיתויה, אופייה ועוצמתה, ולא המגן, שצריך לנחש את כוונות התוקף ולנחש את דרכי הפעולה הנדרשות נגד התוקף.

5. למערכות הגנה ומודיעין תמיד יהיו נקודות תורפה, ותמיד יוכלו להיפרץ. לכן, אין מה להשליך עליהן את כל יהבנו.

6. הרתעה יכולה לעבוד עד שאינה עובדת, ואין לדעת מראש מתי, ואם, זה יקרה.

7. מאחר שאין למדינה לסמוך רק על הגנה פאסיבית, עליה להתגונן גם באופן אחר, כדי שתוכל לשרוד. והאופן הזה הוא בתגובותיה לתוקפנות נגדה. האופן הזה חייב להיות תואם למידת התוקפנות ולאופייה. ומאחר שישראל מאוימת כל שנות הציונות מכל צדדיה, היא אינה יכולה להקל ראש בעוצמת תגובותיה. במילים אחרות, היא חייבת לדעת להיות אכזרית, במידה הנדרשת ובעיתוי הנכון. ואולם, בה במידה היא גם חייבת להיות צודקת. וכבר שנים שהיא לא זה ולא זה. כי היכולת וההצדקה של מדינה לפעול באופן אכזרי כשאין ברירה, נשענת בהכרח על עמודת מעשיה ומחדליה בתחום הצדק. וגם להיפך: כדי שיהיה למדינה כוח, הרתעה, עמידות ואורך נשימה במעשים של צדק, שמן הסתם טומנים בחובם גם סכנות, יועיל לה לבוא עם רקורד של יכולת להפגין אכזריות. וזה גם מגביר את אמון האזרחים במדיניות של צדק, ואת ביטחונם בכוחה של המדינה לעמוד בזה. אלא שמדינת ישראל גוררת אחריה שנים שובל של אי־צדק, מצד אחד, ושל רפיסות, מן הצד השני. עיקרי האי־צדק הם: א. היותה של ישראל מדינה שמפלה אפריורי חלק מאזרחיה, מצב שמבטל את קיומה כמדינה; שגורם עוול לחלק גדול מאזרחי המדינה; שהופך אותם (את הלא־יהודים) לעוינים למדינה, במקום שיתמכו בה; שמעורר כלפיה תרעומת הולכת וגוברת בעולם; שמוותר באופן פושע על פוטנציאל התרומה של אותו חלק של אזרחים; ושיוצר מתח בין־גזעי מיותר בין האזרחים. ב. שליטתה של ישראל על שטחים שאינם בריבונותה, ועל תושבים באופן לא דמוקרטי ביהודה ושומרון, מה שמבטל את מעמדה של ישראל כמדינה וכדמוקרטיה. שני סעיפי האי־צדק אמנם פוגעים במיוחד בישראל עצמה, אבל נתפסים בידי רבים בארץ ובעולם כאי־צדק כלפי הלא־יהודים שתחת שלטון ישראל, ובמיוחד כלפי הערבים, מה שגם נכון.

באשר לנכונות המדינה לפעול באכזריות: מאז ומתמיד, ישראל עוטה על עצמה אצטלה של צדק ומוסר דווקא כשלא צריך. תגובותיה למעשי תוקפנות מדינתיים נגדה הן באופן מסורתי חלשות מדי, ובמיוחד, כאשר תוקפים את אזרחיה מצד טריטוריה אחרת. במקרים כאלה היה על המדינה כבר לפני שנים רבות לשרטט את המשוואה הבאה קבל עם ועולם: נסיון פגיעה באזרחי ישראל מצד טריטוריה אחרת יגרור פגיעה באזרחי אותה טריטוריה. לא בהכרח באותה פרופורציה. ולבצע את זה. וזה מעולם לא נעשה. אנחנו כאילו מכפרים על מעשי העוול שלנו בתחום אחד בתוקפנות רופסת כלפי אויבים בתחום אחר. וכך אנחנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן. נכון: להגיב בהתאם זה קשה, זה אכזרי, וזה לא לפי הנורמות שלנו. אבל זה גם מוסרי, צודק והישרדותי. את גבולות הרוע לא בהכרח אנחנו קובעים. ובמקרים קיצוניים, כשמאיימים על קיומנו, עלינו לבצע דברים קשים אבל הכרחיים, כי הם נכפים עלינו. וזה מה שהיה צריך לעשות גם מול עזה מזה כשני עשורים. ובאשר לחוק הבינלאומי: יש הרבה גורמים מפוקפקים בעולם שלא מיישרים קו עם החוק הבינלאומי, כולל גם ישראל, בצידה המזרחי. לא נדמה שהעולם מתרשם מזה במיוחד, וגם לא זכור מתי הוגש כתב אישום, שלא לדבר על הרשעה, בבית־הדין הבינלאומי, נגד מי משפע פושעי העולם. על ישראל לעשות אפוא את מה שהיא חייבת, ואילו העולם רשאי, אם הוא חייב, להפליל אותה בבית־הדין הבינלאומי. אבל אולי עדיף היה שיתחיל קודם עם מעשי ישראל בשטחים, ואחר־כך יעבור לעזה. ובאשר לנגיעה של לוחמי צה״ל בסוגיה, ובכן, צריך להיות מצופה ממי שמוכן להקריב את חייו למען המדינה, שיהיה מוכן גם להסתכן בכתב אישום בינלאומי. והדבר נכון גם לפוליטיקאים ולאחרים.

8. אין טעם לישראל להחזיק באסירים פלסטיניים בשטחה, למעט בשבויי מלחמה חדשים לצורך הוצאת מידע מהם. זה נכון תמיד משלל סיבות: כדי למנוע מוטיבציה לחטיפות ישראלים; כדי לא לממן בפועל את חייהם של האסירים; כי הם אינם אזרחי ישראל, ומאסר בסופו של דבר הוא סנקציה של מדינה כלפי אזרחיה; כדי לא לדאוג לשמירה הביטחונית הרצופה שהחזקתם דורשת. בשעה זו, כשמאות ישראלים נמצאים בידי עזה, על אחת כמה וכמה צריך להחליפם במהירות באסירים עזתים. צריך לדרוש זאת בכל דרך, ולהפגין למען זה. זאת גם שעת המבחן של הצ׳חצ׳חים: האם יעזו סוף־סוף לצאת מתוך האמוק הפסיכוטי שבו הם נמצאים מאז העלו אותם לפה, ולהפגין נגד נתניהו? או שיעדיפו כתמיד להמשיך ולשכשך במי האפסיים שלו?

9. בראש ישראל עומדת ממשלה וקואליציה שמשתפת פעולה עם אויבי ישראל מעזה כדי לקדם ביחד אג׳נדות אנטי־ישראליות. עזה, כדי לגרש מפה את הישראלים. וקואליציית נתניהו, כדי להשליט כאן תיאוקרטיה יהודית דיקטטורית. מבחינת שניהם, כמה שיותר קיבוצניקים הרוגים, זה יותר טוב: מבחינת עזה, כי הם ישראלים, ומבחינת שלטון הימין, כי הם נתפסים כמתנגדי ימין ויהדות ותיקים ושנואים. התכליות הסופיות של עזה ושל הימין המשיחי לא עולות בקנה אחד, אמנם, אך את העימות ביניהן הן דוחות ליום שאחרי, אם וכאשר. ישראל החילונית והמתונה חייבת לעמוד איתן מול שני האיומים הגדולים האלה, ולחתור בהקדם לייסוד מדינת כל־אזרחיה חילונית, יחד עם הפלסטינים.

10. מדינת ישראל, שהעלתה על ראש שמחתה בארבעים שנה האחרונות את ישראל השנייה, הנחשלת והמופרעת, ובמקביל הדירה, ביטלה, דיכאה וביזתה את ישראל הנאורה, המתקדמת, היוזמת והתורמת, צריכה להבין עכשיו את עומק השבר שיצרה ההעדפה הזאת. היא חייבת לתת שוב למי שיכול וראוי להוביל, להוביל, ולאחרים, להצטרף מבלי להפריע.