מי מחבר ומי צריך לפלג?

5/5/2026

עידן קדם

על פי הנוהג המקודש של עדות השמאל והמרכז, ישראל היא חולה אנוש במחלת הפילוג. ואת הפתוגן למחלה הזאת מייחדות עדות השמאל והמרכז לבנימין נתניהו, אבל לא חושכות שבטן מקבוצות שמאל שחוטאות בזה גם הן. לפיכך, התרופה שלה זקוקה ישראל היא איחוד, חיבור ואיחוי: בין קבוצות הריב הישראלי לסוגיהן ומיניהן.

ואולם, גם אם מבינים מדוע טופלים בשמאל ובמרכז את ההאשמה הזאת על נתניהו, במבט בוחן יותר רואים אולי דווקא שאיפה סמויה אחרת אצלו: האיחוד הכפוי. כשנתניהו אומר ״השמאל שכחו מה זה להיות יהודים״; ו״הערבים נעים בכמויות לקלפיות״, ועוד פנינים מסוג זה, האם הוא מפלג? לדעתי, ממש לא. להיפך, הוא ממלכד כמה שיותר אנשים משמאל לקבוצת המצביעים הטבעית שלו באופן שיקשה עליהם להתנגד לו; הוא בעצם מניח בפניהם את המכנה המשותף הנמוך ביותר שמאחד את קבוצת היהודים הציונים בארץ, הציונות, ומכריח אותם להביט נכוחה ולהחליט האם הם עדיין שייכים לקבוצת הייחוס האולטימטיבית הזאת או לא. במילים אחרות, הוא כמעט מכריח אותם להתאחד תחת המכנה המשותף הנמוך, שהוא כאמור, הציונות. זה מה שבא לידי ביטוי באמירה על היהדות (ציונות=מדינה יהודית); וזה מה שבא לידי ביטוי באמירה על הערבים (ערבים הם אויבי הציונות). אלה טריגרים קדמוניים שאמורים לעורר בקבוצות הפחות מזוהות עם נתניהו את אינסטינקט השייכות לשבט, ולגרום להם לנהור אליו. כך שבעצם, נתניהו הוא המאחד הגדול של החברה הציונית בארץ.

עד כדי כך הצליחה משימתו של הפיהרר נתניהו, שאתה כמעט לא יכול למצוא התנגדות לציונות בחוגי השמאל, גם הקשים ביותר; ואפילו ערבים גמורים מתקשים להוציא מפיהם אמירה ברורה בנושא, הודות לפעילות הנמרצת של נתניהו בתחום. רוב הקבוצות ככולן, שלוחמות מלחמה מרה נגד שטניותו של הקצב מבלפור אומרות את כל הדברים הנכונים נגדו, ואז מוסיפות: ׳למען חזרה לציונות האהובה שלנו. כי היא הבסיס והיא המפתח לחיים אנושיים בארץ. בניגוד גמור לאקלים הפשע שהנהיג פה נתניהו׳. וכדי לטהר את עצמן לגמרי, קבוצות פוליטיות משמאל לנתניהו מתהדרות הן ביחס של קדושה לצבא והן בהתנערות מערבים ישראלים.

ובכך, הטמינו קבוצות ההתנגדות הללו את עצמן עמוק בתוך כיסו של השליט הנצחי. שהרי בכך, הוא השיג כבמעשה כשפים שתי פעולות הפוכות, אבל משלימות: מצד אחד, הוא הכניס את כל המשתתפים הפוליטיים, יריבים ותומכים כאחד, לתוך מסגרת הדיון הציונית, הנוחה לו; ומצד שני, הפך את אותם יריבים לפחות טובים על אותו מצע ציוני. שכן, אמנם הוא בשדה הזה הרבה יותר נחרץ ומשולהב ממי שתומכים ביחס אוהד יותר לאזרחים לא ציוניים בישראל, וממי שתומכים בפתרונות של פשרה מול אויבים.

ואף על פי כן, דווקא משום שהציונות היא לא רק היסוד האולטימטיבי של ישראל; אלא היא בעיקר הגורם העיקרי להתמוטטותה; והיא מאפיינת את שותפיו הפוליטיים של נתניהו, החרדים והמתנחלים, ומאפשרת את גחמותיהם המטורללות ביותר; ובעיקר, היא שמגביהה יותר ויותר את העצים שעליהם מטפסת ישראל, והופכת את הטיפוס עליהם לחד סטרי. מפני שאת מטרותיה קשה יותר ויותר להשיג; מטרותיה נחשפות כבלתי קבילות יותר ויותר; ובה במידה, היא תנאי יסוד כה הכרחי לקיומה של ישראל, וגם לטובות ההנאה שגוזרים ממנה היהודים, עד שכמעט בלתי אפשרי לוותר עליה מרצון. הרי שדווקא משום כך הקבוצות שמשמאל לנתניהו היו צריכות, במקום לנהור לזרועותיו, להבין שהציונות היא לא רק המכנה המשותף הנמוך לקבוצות היהודים בישראל; היא גם המכנה המשותף לכל האסונות שפוקדים אותה. ולכן, להרים את הכפפה שזרק נתניהו, להתנתק מהקשר הגורדי שכפה עליהן, ולאשרר את טענתו: אכן, אנחנו לא יהודים; אכן, אנחנו לא ציונים; אכן, אנחנו תומכים בישראלים באשר הם, גם אם הם ערבים; אכן, אנחנו מתפלגים מרצון מהקבוצה הציונית בארץ, על מנת לקיים את מדינת ישראל למען כל אזרחיה, ועל מנת להצילה מציפורני הציונות.