נתניהו טוב ליהודים

21/3/2024

עידן קדם

נתניהו טוב ליהודים. את זה אנחנו יודעים מזמן. וככל שהוא יותר בשלטון, כך היהודים מקבלים יותר כספים, משרתים פחות בצבא, זוכים יותר להגנת רשויות החוק, ומקבלים היתר יותר ויותר נרחב לעשות במרחב הישראלי כבשלהם. והנה, יש קשר לא רק בין מוקדי הריקבון שקשורים בנתניהו אלא גם בינם לבין תמיכתו הידועה במפלגות היהודיות, ובין אלה להיבחרות הליכוד בראשותו פעם אחר פעם להנהגת המדינה. נתניהו נתפס כמגן הקהילה היהודית בישראל, אבל גם בעולם. הוא רואה כל השנים בחרדים ובמתנחלים שותפים פוליטיים טבעיים שלו, גם כשבמקרה אינם חלק מהקואליציה שלו; הוא מרבה להתבטא בהקשר של הגנת העם היהודי והאינטרסים שלו; ובהתבטאויותיו הוא נוהג תדיר להבחין בין תומכיו שהם תומכי היהדות, למתנגדיו, שהם עויני היהדות. וזכורה כמובן לחישתו לרב כדורי ש׳השמאל שכחו מה זה להיות יהודים׳.

אך העובדה שנתניהו הפך למנהיג פופולרי כל כך בישראל ושהוא זוכה לכהן כל כך הרבה שנים כראש ממשלת ישראל, אינה כה מובנת מאליה. שכן, אין לשכוח שישראל היא מדינה יהודית, והיהדות, או הציונות, היא עדיין מניה חזקה ואף שלטת בחברה הישראלית. כי בלעדי ציונות אין ישראל, ובלעדי יהדות אין ציונות. יש אפוא קשר הדוק בין חשיבותה המהותית של היהדות למדינת ישראל לנטיית הלב הפוליטית של רוב הציבור בישראל: בישראל יש עדיין רוב ציוני גדול. והדבר גם משתקף כמובן במפה הפוליטית: רוב המפלגות שמרכיבות את המפה הפוליטית הישראלית בשנים שמאז הקמת המדינה ועד היום היו והינן ציוניות. גנץ, לפיד, ליברמן ואחרים לא מעלים על דעתם לפנות נגד הציונות. להיפך, הם מעמידים אותה בחזית עניינם, אם במפורש ואם במובלע.

ודווקא משום כך עולה השאלה, אז למה דווקא נתניהו? הרי מדובר באדם לא ישר, שמשחית כל חלקה טובה, ושכל מה שהוא נוגע בו הופך לאסון. איך זה שהציבור בישראל בוחר במפלגתו פעם אחר פעם, ופחות במפלגות ציוניות אחרות, כדוגמת יש עתיד, ישראל ביתנו, המחנה הממלכתי וכד׳? במילים אחרות, כדי לזכות בתמיכה הציבורית הגורפת הזאת לאורך שנים נתניהו היה צריך לייחד את עצמו בתוך זירה פוליטית מונוליתית ואחידה במידה רבה. והוא עשה זאת תוך ניצול החיסרון הזה (כולם פחות או יותר מסכימים על הבסיס), מצד אחד, ויצירת ניגוד בינו לבין האחרים על הבסיס הזה: אני תומך הכי טוב במה שכולם מסכימים עליו. העובדה שחלק מהמפלגות משמאל לנתניהו הן פחות דתיות, תומכות במדינה ליברלית ותומכות בהסדרים מדיניים עם הפלסטינים, עזרו לו בכך, כי זה איפשר לו לקחת כל דבר שהוא פחות מ׳אולטרא ציוני/יהודי׳, להעצים אותו, ולהציב אותו בקוטב ה׳לא ציוני/יהודי׳. באופן הזה מילכד נתניהו לא רק את המפלגות המתנגדות לו, אלא גם את ציבור הבוחרים: ׳כולם מסכימים על הנאראטיב השולט (ציונות, יהדות); יש בין הציונים כאלה שלא עמד להם כוחם והם מזייפים ומשמיעים צלילים צורמים (חילוניות, הסדר עם פלסטינים, ליברליות); מפלגות כאלה הן מסוכנות לישראל; עדיף לא להצביע להן, אלא לשומר הזהות הציוני האמיתי והאולטימטיבי, שזה נתניהו׳.

וזה לא היה קשה. הדלת הציונית הייתה פתוחה לפניו לרווחה. החילונים הישראלים מהלכים בין כה וכה ברגשות אשם על זה שהם לא מספיק יהודים ועל מה שהם עוללו למזרחים (נתניהו ידע לפרוט בכישרון גם על המיתר הזה); ואף פוליטיקאי אחר בסביבה לא העלה על דעתו לנהוג כנתניהו: להאשים מישהו שהוא לא מספיק ציוני כדי לקושש קולות. האחרים שכן קצת מערערים אותו הם אלה שעוקפים אותו מימין, אלא שעדיין אין להם די מנדטים כדי להרכיב ממשלה. כך מצא את עצמו נתניהו לבד לגמרי במערכה, כשכל האחרים מתפקדים כמו קונוסים באימון כדורגל.

הישגו של נתניהו אף מתעצם לנוכח העובדה שבפועל הוא מייצג מאפיינים של המחנה שכנגד, ומתפקד כמוהו: נתניהו עצמו אינו יהודי למעשה (הוא חילוני מובהק ואינו דתי); הוא קיים הסכמים עם הפלסטינים (הסכמי וואי, חברון ואוסלו); והצהיר על נכונותו למדינה פלסטינית.

הווה אומר שתשעים אחוזים מהמגרש הפוליטי הישראלי הם המגרש הציוני; עליו מתמודדות רוב המפלגות. ושם, מי שנתפס יותר ציוני ויותר יהודי, מנצח. ונתניהו, כרב אמן פוליטי, לא רק הבין זאת מהרגע הראשון, אלא אף יצר חלק גדול מהמציאות הזאת, וידע לרתום אותה לטובתו עד תום. ובסופו של דבר, גם תרם לציבור היהודי האמיתי בישראל יותר מכל פוליטיקאי אחר.

השאלה היא אם גם תרם בזה למדינת ישראל עצמה. ובכן, אין קושי להבחין שככל שנתניהו קידם את ענייניהם של היהודים בישראל, כלומר, בעיקר של החרדים והמתנחלים, קרנה של ישראל ירדה. לא רק ׳בעיני העולם׳, אלא גם באופן ממשי. קו ישר מחבר בין התנהלותו המושחתת, העבריינית, של נתניהו, לבין ריסוק המשטרה, הצבא, מערכת המשפט, והשירות הציבורי, להתדרדרות החברתית, ובין אלה להתפרעות הגוברת וחסרת השליטה לרוחב כל הגזרה, הן של החרדים והן של המתנחלים. יתר על כן, אפשר לומר במפורש שציונות זה התנחלויות; שציונות זה מלחמת יום כיפור; יהדות זה אסון מירון; ושציונות זה טבח שמחת תורה. הדעת נותנת, אפוא, שיש איזה ניגוד סמוי בין הגמוניה יהודית במדינה ((זה היה נכון גם לגבי כל דת אחרת, בכל מדינה) לבין התנהלות תקינה; שאלה דברים שלא עולים בקנה אחד. ומאחר שיש ניגוד בין ציונות לבין מדינה, הצורך להבטיח את ההגמוניה הזאת דורש יותר ויותר מאמץ, יותר ויותר מעשים עקומים ופחות פחות התנהגות בדרך הישר.

אז האם, אם כן, באו מפלגות הנגד לנתניהו, ניצלו את מצב הביש הזה והפנו אליו את הטענה הזאת? ובכן, כן, עד גבול מסוים. את הטענות (המוצדקות) נגד שחיתות אישית ומוסדית; נגד פטור מגיוס ומעבודה לחרדים; ואפילו פה ושם נגד התפרעות מתנחלים וכפייה דתית, אנחנו שומעים אכן לא מעט ממתנגדי נתניהו. אבל כל זה עד שזה נוגע בשולי אדרתה של הציונות. כשזה מתקרב לשם, אותן מפלגות נוטות ליישר קו ולהתייצב דום לימינה של הציונות. מתברר שבישראל עדיין חוששים לקשר בין שחיתות ליהדות; בין ריסוק יסודות המדינה ליהדות; בין סכנה למדינה לבין יהדות. כי מתברר דבר נוסף שנתניהו גרם לעולם הפוליטי בישראל: העובדה שחידד עד למקסימום את ההבדל בין יהודים וציונים לאלה שלא, דחקה את מתנגדיו לפינה, כשבנוסף לנטייתם הפרו-ציונית הטבעית, שמשתקת אןתם במידה רבה, עתה היה עליהם להתמודד עם פקפוקים באשר לנאמנותם למדינה. ובמצב כזה, הנטייה הטבעית היא לברוח מהפינה אל המרכז החמים, רק לא להיתפס כלא יהודיים וכלא ציוניים.

נתניהו ביצע אפוא תמרון רב שלבי מחוכם בזירה הפוליטית בישראל באופן הבא: קודם כל הוא לקח מן המוכן (גאונים תמיד יודעים לנצל את החומרים הקיימים) וביסס את הנושא הבוער בזירה הזאת לשנים קדימה: היהדות והציונות; הוא הכתיב את הכיוון הערכי הבלעדי של הדיון בנושאים אלה: בעד היהדות, בעד הציונות; הוא מיצב את עצמו כראש וראשון להגנת הנושא הזה; והוא תמרן את יריביו להסכים עמו על סעיפים אחד ושניים: הנושא הוא יהדות וציונות ואנחנו בעד. בכך הוא הותיר לציבור הבוחרים מעט מאוד שיקול דעת: אם אחד ושניים מוסכמים, טבעי לבחור במי שהוא ראש החץ בקידומם. בכך עיקר נתניהו לחלוטין את הזירה הפוליטית, כיוון שרוקן לחלוטין מתוכן את הסוגיות הפוליטיות הכי בוערות ובעייתיות: יהדות וציונות; ניטרל במידה רבה את מרחב הבחירה של הציבור; וניטרל לחלוטין את כל המסגרות הפוליטיות הרלוונטיות, שגם בלעדיו הן שלושת רבעי מנוטרלות, שיכולות היו לעסוק בסוגיות הבוערות בצורה יותר ביקורתית.

הצרה היא שבסופו של דבר מדובר בהכחשה קולקטיבית של בעיה אובייקטיבית ממארת: הציונות הורגת אותנו, פשוטו כמשמעו. לא יעזור לנו לטשטש ולהדחיק אותה כי היא קיימת במציאות, שעדיין לא כולה כפופה ללהטוטי נתניהו. והמציאות הזאת מזכירה לנו את זה פעם אחר פעם, בתדירות הולכת וגדלה ובחריפות הולכת וגדלה.

ולכן, חובתן של מפלגות הנגד לנתניהו ולליכוד להחליף דיסקט, ולהבין שלא רק מבחינה פוליטית אלא בעיקר מבחינת הישרדות המדינה, הן חייבות להשתחרר מהכבילה הציונית-יהודית, הקיימת ממילא, ושנתניהו רק עשה בה שימוש, ולהציע לישראל דרך חדשה: מדינת כל אזרחיה לא יהודית ולא ציונית. ולהבין סוף סוף שנתניהו אמנם טוב ליהודים, אבל רע למדינת ישראל.