על ההבדל בין תוכן למסגרת

20/6/2024

עידן קדם

בישראל נטוש ויכוח אידיאולוגי בין ימין לשמאל מאז ראשית הציונות. הוויכוח הזה הוא ויכוח על תוכן - על איזה סגנון חיים והעדפות יונהגו במדינה. סגנון החיים וההעדפות נוגעים אמנם ברוב תחומי החיים, אבל הם לא נוגעים במסגרת. וזה אמנם הנוהג במדינות מתוקנות. כי כל גוף מורכב ממסגרת ומתוכן, ועל מנת שאפשר יהיה לדון בתוכן מחויב הדבר שהמסגרת קודם כל תהיה תקינה. מנגד, גוף שבו המסגרת אינה תקינה, שולח איתותים הולכים וגוברים של מצוקה ככל שהטיפול במסגרת נזנח או נשכח לטובת עיסוק בתוכן. כי זאת יש לדעת: הנחת המוצא האינסטינקטיבית בכל גוף היא שהמסגרת תקינה, כי בלעדי זה הגוף ממילא לא היה מתקיים. כלומר, עצם קיומו של הגוף מעלה על הדעת שהמסגרת שלו תקינה. ועל אחת כמה וכמה בישראל, שהיא מדינה צעירה, שבה הנחת המסגרת היא אידיאולוגית ומשקפת לא הנחת מסגרת אוניברסלית ושגורה כמו דמוקרטיה, אלא כיסופים וערגה של עם קונקרטי מזה אלפיים שנה.

הווה אומר שבישראל מתווכחים רק על תוכן, וזה אמור לכאורה ללמד שגם כאן אצלנו המסגרת תקינה. ואמנם, אם בודקים רק קצת מגלים שיש תמימות דעים אפילו בין קצוות חברתיים פוליטיים וחברתיים במדינה (לא בין כולם) על המסגרת של מדינת ישראל: היותה מדינה יהודית. על כך אין כמעט שום ויכוח. גם האזרחים הלא יהודיים חונכו ואולפו עם השנים להחריש בנושא זה ולא להתעמת עליו.

הבעיה היא שבמדינת ישראל, בשונה ממדינות רבות אחרות, ולמרות הנאמר לעיל, הנחת מסגרת זו של מדינה יהודית היא פגומה. זאת כיוון שמדינה יהודית מניחה העדפה אפריורי של היהדות במדינה, מה שאינו אפשרי במדינה באשר היא. כל העדפה אתנית, דתית או תרבותית במדינה רגילה חייבת להתפתח אפוסטריורי ולא אפריורי, על אחת כמה וכמה כשמדובר גם בהעדפה אפריורי של האנשים עצמם, האזרחים היהודיים. כלומר, מדינה יהודית מניחה אפליה אפריורי בין אזרחיה, וזה דבר שמדינה מנועה מלעשות. כמו כן, הדבר מעמיד להלכה את היהדות מעל המדינה, גם בשל עצם ההגדרה לעיל, וגם מפני טבעה המוחלט, הדומיננטי והאינסופי של הדת. זאת להלכה. אבל גם למעשה אנחנו נוכחים לראות שכאשר מגשימים את מהותה היהודית של המדינה, כפי שעושה ביתר שאת קואליציית נתניהו 2022, התוצאות הן בהכרח קטסטרופליות כי צרכיה של המדינה היהודית אינם עולים בקנה אחד עם צרכיה של המדינה. ואכן, הגוף הישראלי שולח קריאות מצוקה ואזהרה הולכות וגוברות לנוכח המצב המחמיר והולך.

הווה אומר שהגדרת היסוד של ישראל פוגמת רק במרכיב אחד מצמד המרכיבים של ׳מדינה יהודית׳, במרכיב המדינה, ומותירה את המדינה היהודית עם ׳יהודית׳ אבל בלי ׳מדינה׳. כלומר המרכיב היהודי לא רק שנותר ללא פגע, הוא גם זה שפוגע במרכיב המדינה. מה גם שהוא המרכיב שלשמו בכלל התכנסו כאן, ושבלעדיו לא תיתכן מדינת ישראל כפי שקמה (מדינת ישראל לא יהודית תיתכן, אבל רק בעתיד, ורק על חורבות המדינה היהודית). וזה הופך את משימת איתור הבעיה לקשה אף יותר, אבל גם לקריטית יותר, מפני שמדובר בסיום להלכה אבל גם למעשה של המדינה. בכל מקרה, השמאל לא יכול לראות את עצמו, ככלל, כמתנגד למהות מדינתו, מה גם שהוא היה הכוח העיקרי בהקמתה ובקיומה, ולכן , כמו הימין, הוא מניח אותה אפריורי בלי שום ערעור. מצד שני, מכיוון שהזירה הפוליטית למרות כל זאת גועשת וסוערת מניגודים ומוויכוחים, נוצר רושם שהדבר האחרון שקיים בישראל הוא הסכמה פוליטית בין המחנות. כלומר, נוצר מצב שבו הדיון הסוער בתכני המדינה יוצר הסוואה לעובדה שהנושא החם באמת והחשוב באמת כלל לא נדון. כך שאין בישראל שום דיון וויכוח על בעיית המסגרת של המדינה, בעיה שהופכת את הדיון בתוכן לכמעט מיותר וחסר ערך.

אלא שאצל הימין אין הבדל בין השקפת התוכן להשקפת המסגרת; הוא תומך במדינה היהודית גם להלכה (מסגרת) וגם למעשה (תוכן). בעוד שאצל השמאל זה לא כך: הוא תומך כאמור במסגרת המדינה היהודית, אבל הרבה פחות בתוכן שלה ככזאת. ואכן, מתקיים אצלו פיצול אישיות חריף. אבל יש בזה גם סיכוי לשינוי גם ביחס למסגרת. כי ההתנגדות ההולכת וגדלה, ההולכת ונעשית מודעת של השמאל להשתמעויות המעשיות של המדינה היהודית, יכולות להוביל אותו סוף סוף למסקנה הבלתי נמנעת בדבר הצורך לשים לב ולהתייחס גם ובעיקר למסגרת שמאפשרת ואף מחייבת את ההשתמעויות האלה - המדינה היהודית - ולתקן אותה.