על ההצדקות של המדינה הציונית

23/6/2025

עידן קדם

• למדינה (בכלל) יש שתי נקודות בחינה: תיאורטית ומעשית. אפשר להצדיק מדינה תיאורטית ומעשית גם יחד; אפשר להצדיק תיאורטית אבל לא מעשית; אפשר לא להצדיק גם תיאורטית וגם מעשית; ואפשר לא להצדיק תיאורטית אבל כן מעשית, עד גבול מסוים.

• מדינת ישראל לא מוצדקת, גם תיאורטית וגם מעשית. תיאורטית: אם בעבר חוסר ההצדקה התיאורטי היה בטל בשישים בגלל הנרדפות היהודית שהתמזגה עם דימוי מוסרי ואנושי גבוה, מה שהוביל לתובנה שליהודים מגיעה מדינה, גם לצורך התקהלות יהודית במקום פיזי עיקרי אחד, וגם בשביל הגנה לעם היהודי, הרי שחוסר ההצדקה הזה הלך והובלט עם השנים. אבל הוא היה שם תמיד. ועיקרו: מדינה יהודית אפריורי פירושה מדינה שקובעת אפריורי את זהותה האתנית והתרבותית, ודבר זה סותר את מושג המדינה: מדינה לא יכולה לקבוע אפריורי את זהותה האתנית והתרבותית; דבר זה יכול להיקבע רק אפוסטריורי, בדיעבד. מאידך, חוסר ההצדקה המעשית, הגם שהיה נמוך בעבר, היה עקרונית לא הכרחי; שכן, אפשר היה לקיים מדינה שוויונית וצודקת גם על בסיס לא שוויוני. אולם, ברור שחוסר ההצדקה המעשי לא היה יכול להישאר ברמתו הנמוכה לאורך זמן, וגם הוא הובלט יותר ויותר עם השנים.

• רוב הישראלים מצדיקים את הפן התיאורטי של המדינה (ציונות), ונחלקים ביניהם על הצד המעשי: הימין נוטה לתמוך גם בפן המעשי, והשמאל מבקר תכופות את הפן המעשי. ביקורת הצד המעשי של הציונות היא דרך של הגוף הישראלי־ציוני לטשטש את חוסר ההצדקה התיאורטית שלו, וזה תפקידו של השמאל הציוני. כי כשדנים בעיקר באופני ההתגשמות של התיאוריה, ובמיוחד בפגמים בהתגשמות, המסקנה המובלעת היא שהתיאוריה עצמה בסדר. אחרת, מן הדין היה לדון בה.

• ככל שהזמן עובר וחוסר ההצדקה התיאורטי של המדינה מתמשך, גם חוסר ההצדקה המעשי מחריף, משני טעמים: א. כי חזקה על גוף שישאף לממש את תוכניתו התיאורטית במציאות. ואם היא לא מוצדקת, גם הגשמתה לא מוצדקת. ב. כי ככל שהזמן עובר וחוסר ההצדקה התיאורטי מתבלט, כך נדרשים יותר מאמצים מעשיים כדי לגבות אותו, מצד אחד, ולהסתיר אותו, מצד שני. פירוש הדבר הוא שמדינת ישראל נאלצת להתבצר יותר ויותר בפינה, ולפעול בדרכים יותר ויותר רדיקליות ופחות ופחות הוגנות, הגיוניות וצודקות, כדי להגשים ולהצדיק את תוכניתה התיאורטית.

• ככל שהפן הלא צודק מובלט, כך האלטרנטיבה הצודקת מובלטת גם היא, בגלל הניגוד ביניהם. ואמנם, המדינה, האזור והעולם כולו מתמלאים בקולות שהולכים ומתמקדים בדרישות לשינוי המודל הישראלי במשהו אחר, צודק ואפשרי יותר.

• למעשה, ישראל היום היא לא רק מדינה שמתבצרת בפינה. ככל שקשה יותר לממש את חזונה הציוני, וככל שהמימוש הזה מתגלה כלא מציאותי וכלא אנושי, כך היא נכנסת יותר ויותר לפאניקה, לדיבורים מטורפים ולמעשים מטורפים אף יותר. זאת הסיבה לעלייתו של איתמר בן־גביר לצמרת הממשל; להפעלת המשטרה כמיליציה שלו; להפיכה המשפטית, ברוח היודו־נאציות; למימון ולחימוש החמאס; לטבח ברצועת עזה; לפוגרומים ההולכים ומקצינים בשטחים; להשתמטות היהודים מגיוס; למלחמה נגד איראן; למעורבות היתר של עבדקנים פסיכוטיים בחיי המדינה; לחיסול התקשורת החופשית בישראל; לדיכוי חופש הדיבור; ועוד. וזה גם מתבטא בשלל הטיפוסים שמצאו את דרכם לצמרת המדינה הודות להתאמתם לסיטואציה הקיצונית, החריגה והבלתי מתקבלת על הדעת הזאת, כמו בן־גביר, נתניהו, רוטמן, לוין, קרעי, סמוטריץ׳, גוטליב ואחרים.

• טירוף המערכות (המעשי) שמצויה בו ישראל הוא אפוא פרי הכרחי (בסופו של דבר) של ההיבט התיאורטי שלה. טירוף המערכות הזה מבטל את קיומה של ישראל כמדינה, דה־יורה, ועד מהרה דה־פאקטו.

• כדי לצאת מהמצב הזה על ישראל, כלומר, על אזרחי ישראל, להתגבר על הרתיעה האוטומטית המובנית בהם לדון בבסיס התיאורטי של מדינתם, הציונות, שהפכה לדת בלתי רשמית בישראל, שאסור להרהר אחריה, ולהבין שאותה יש קודם כל לשנות, כלומר, לבטל. ולהניח למדינתם בסיס אחר, חדש, מתקבל על הדעת, של מדינת כל אזרחיה חילונית. כי אין בנמצא, לא במציאות ולא בתיאוריה, מדינת לא כל אזרחיה דתית אפריורי; זה סתירה מניה וביה. בלי לעשות זאת, אין לישראל שום סיכוי לא רק לצאת לדרך חדשה ולשרוד, אלא להיות בכלל בעלת זכות קיום. וממילא, גם לא להיות בית בטוח, לא ליהודים ולא לכלל אזרחיה.