על ההתנתקות

15/8/2025

עידן קדם

היהודים, כדרכם, מתבכיינים. יורים ובוכים; רוצחים ומתקרבנים; כובשים ומייללים; משחיתים ומאשימים. כל השנים הם מנדנדים לנו על ההתנתקות, ועכשיו, בהזדמנות חגיגית זאת של מלחמת עזה, אף ביתר שאת. ׳ראו׳ הם אומרים לנו, ׳מה עשתה ההתנתקות. אמרתם לנו שהיא תמנע טרור, ותראו איזה טרור קיבלנו על הראש. והפלסטינים שדאגתם להם, וחשבתם שהם יקימו שם שוויץ על הים התיכון, כוננו שם במקום זאת מבצר של טרור שקם עלינו לכלותנו. והכול באשמת ההתנתקות. אז עכשיו, תנו לנו לחזור לשם, ואל תפריעו עוד פעם׳. כי לאותם קוזאקים נגזלים אין בושה. אמרנו, יהודים. כי לא רק שההתנתקות לא גרמה להתקפות חמאס, ובמיוחד לזו של שבעה באוקטובר, אלא שהיא סיימה מצב שמלכתחילה לא היה צריך לבוא לעולם, שהוא יישובי חבל־קטיף.

והנה, שוב הציונות אשמה. למה? כי היא חינכה את העם בישראל שהמטרה מקדשת את האמצעים; שרק ליהודים יש מטרות ראויות; שמעמדם המיוחס והנעלה של היהודים בהיסטוריה ובמין האנושי מקנה להם עדיפות וחסינות על פני כל עם ומפני כל דבר; ושתכלית הציונות היא התיישבות בארץ־ישראל, ולשם כך כל האמצעים כשרים. ברור שאת התוצאות ההרסניות של זה אנחנו רואים כבר חמישים שנה בגדה המערבית, אבל ליהודים זה לא הספיק, והם רצו לשכפל את האסון הזה גם בחבל עזה. אם כבר אסון, אז עד הסוף. ובמדינת ישראל, אין דבר העומד בפני הרצון של היהודים, אם הוא שפל ונקלה מספיק. ולכן, כטוב ליבם בהתיישבות, הם התיישבו ברצועת עזה והקימו שם התנחלויות.

ומכיוון שבישראל השיקול הציוני הוא אקסיומה שאין להרהר אחריה ואין לדבר עליה, מה שנותר למבקרי ההתנחלות בעזה הוא שני דברים: לדבר על ביטחון ועל הנזק לפלסטינים. ועל הביטחון דווקא מותר ואף רצוי לדבר. רבים וטובים הצביעו על כך שההתנחלויות האלה הן מוקד למעשי טרור של פלסטינים; שהן שואבות כוחות הולכים וגדלים של צה״ל כדי לשמור עליהן; שהצבא בעצמו הופך להיות מטרה לטרור, ושחייליו נפגעים מזה; ושהחיים האזרחיים בהתנחלויות האלה הולכים והופכים לקשים יותר ויותר בגלל המגבלות והסכנות האלה. ואילו לגבי הנזק לפלסטינים, דובר שנוכחות אזרחים ישראלים וצבא שאנוס לגונן עליהם מנהיג למעשה מדיניות של כיבוש בשטח, ממש כמו ביהודה ושומרון, דבר שמכביד על האוכלוסייה הפלסטינית שם ומדכא אותה בכוח. והדבר הזה הוא גם לא מוסרי וגם מנוגד לחוק הבינלאומי, בנוסף לכך שהוא מכלה את הכוח הישראלי. אריאל שרון כראש ממשלה שקל את השיקולים האלה, והחליט לבסוף, בצדק, לפנות את התנחלויות חבל־קטיף.

העובדה שמישהו טוען עכשיו, או בכל השנים מאז, שהייתה איזו הבטחה שהפינוי הזה ימנע טרור לשטח ישראל; שזה בכלל אפשרי להבטיח הבטחה כזאת; ושזה הגיוני לצפות לכך, היא שטות מוחלטת. אבל האמת היא שזה גם היה מוטעה מלכתחילה לבסס את הביקורת נגד חבל־קטיף על שיקולי ביטחון. ובדיוק מהסיבה הנ״ל: אם אי־אפשר, ולא צריך, להבטיח שלא יהיו תקריות ביטחוניות, הן בשטח ישראל והן בשטחים הכבושים, ברור שזה לא סיבה מספקת לפינוי שטח. אחרת, צריך היה לדרוש נסיגה מכל שטח ישראל הריבונית. וזו בדיוק הנקודה: הריבונות. ממש כשם שפסול מעיקרו שישראל שולטת כבר 58 שנה בגדה המערבית שליטה לא ריבונית, כך זה היה פסול גם בחבל־קטיף. וברור גם שזה פסול עכשיו, עם מצהלות היהודים לקראת חזרה אפשרית להתיישבות בעזה. שכן, ונשוב על זה שוב ושוב, מדינה אינה יכולה לשלוט על שטח שאינו בריבונותה. כי היא הופכת בזה ללא־מדינה. רעיון שהישראלים נזהרים מפניו כמו מאש, כי אם יכירו בו, יאלצו גם להודות שהמדינה היהודית עצמה מכילה סתירה שאין ליישב, ומזה הם נמנעים בכל מחיר. הציונות אפוא מכשירה את רעיון ההתיישבות ללא תנאי בתודעת הישראלים כדבר שאין להרהר אחריו, ולא נותר לאנשים שמתנגדים להיבטים שונים של ההתיישבות אלא לקושש תירוצים מן הגורן ומן היקב כדי להסביר למה זה לא טוב.

כמו למשל הנימוק הנוסף, של פגיעה בפלסטינים. גם הוא חוטא לנקודה הזאת, ממש מאותה סיבה. שכן, השמאל, שנוהג לטעון אותו, מחויב בסופו של דבר לציונות לא פחות מן הימין. ולכן גם הוא נדחק לסדק הצר שמספק לו השיח הישראלי לכדי טענות על 'הפגיעה באחר', על מוסר, על אנושיות ועל דין בינלאומי. טענות, שגם הן מחטיאות את האינטרס הישראלי הראשון במעלה, של שמירה על ריבונות המדינה. הווה אומר שגם היהודים, גם הביטחוניסטים וגם השמאלנים פוסחים על שתי הסעיפים בעניין ההתנחלויות בשטח לא ריבוני, ועצם הדבר הזה פוגע בביטחון הישראלי לא פחות מכל האיומים החיצוניים. וכיוצא מכך, הדיון בהתנתקות על כל אגפיו מוכיח שוב שהשיח הציוני והשיקולים הציוניים לא רק חותרים תחת המדינה הישראלית, אלא גם ממש פוגעים בה.