שורש הרע

24/3/2026

עידן קדם

כדי להבין את שורש הרע שחונק את ישראל מבפנים, צריך להרחיק עד ראשו של בנימין זאב הרצל, הוגה הציונות. וזאת, בכדי לבאר את עוצמת הלפיתה של הציונות בישראל, ואת הקשר האמיץ שלה לכוונתו המקורית של הרצל.

ישראל אמנם הוגדרה במגילת העצמאות שלה כמדינה יהודית, או כמדינתו של העם היהודי, שזה אותו דבר; והדעת נותנת שלזה היא הייתה מחויבת מאז ועד היום. אבל הניסוח של התכתיב הזה במגילת העצמאות לא בא לעולם יש מאין, וחזקה עליו שנשען על דבר מה קודם. ובכן, הדבר הקודם הוא המוטיבציה הציונית שהניעה תנועה של המוני יהודים הנה, לארץ ישראל, כדי לממש את חזון המדינה היהודית. והחזון הזה משויך בדעה העממית להרצל, שלו מיוחסת ההתנעה של הרעיון הציוני. לפיכך, הגיוני לטעון שמדינת ישראל קמה כמדינה יהודית לאורו של הרעיון ההרצליאני, ושהיא מתנהלת עד היום לאורו של הרעיון הזה.

התובנה הפשוטה הזאת חשובה היום יותר מתמיד, וגם לאורך כל השנים האחרונות, מפני שניטש בחברה הישראלית ויכוח מהי הגרסה הנכונה של הציונות: זו החילונית, ליברלית ונאורה מבית מדרשם של מקימי המדינה ושל ממשיכיהם בשמאל-מרכז של היום? או הציונות מבית מדרשם של החרדים, המתנחלים ואוחזי תורתו של הרב כהנא, היושבים כבר שנים בשלטון?

חשוב להבהיר שהרצל כאן משמש רק כפרפראזה, כסמל ידוע בציבור, ולא בהכרח כעובדה היסטורית. כלומר, הרצל ברשימה זו משמש רק כתווית לראשית דרכו של הרעיון הציוני. והנה, כשרוצים לבחון מהי הציונות האמיתית, ראוי לבחון את הרעיון הזה כפי שעלה במוחם של הוגיו. יש שיאמרו שהרצל בכלל כיוון למדינה שקרובה הרבה יותר לרוח הציונות השמאלית ליברלית, ולא לזו הכהניסטית פאשיסטית. ואולם, דעה זו, גם אם היא נכונה עובדתית, היא בעלת חשיבות משנית, או אפילו לא חשובה כלל. כאן נחוץ דווקא דבר אחר: ניתוח המושג כפי שעלה במקורו, ולא ניתוח כוונתו של ההוגה. כיוון שבהחלט יתכן שההוגה עצמו לא היה מודע למלוא משמעותו של הרעיון שהגה.

ובכן, הדבר שעמד במרכז רעיונו של הרצל היה יהדות. הוא ה׳מה׳; הרצל לא רצה להקים מדינה או דמוקרטיה או חברת מופת; אלא התעניין בישות יהודית כלשהי שתבטיח את הקיום היהודי. אותה יהדות שעמדה במרכז היא אפוא מהות הרעיון ההרצליאני; זה שבלעדיו הרעיון לא מתקיים. ועליו הוסיף הרצל את מרכיב המדינה, ומאוחר יותר הוספו מרכיבי הדמוקרטיה והנאורות. ומאוחר עוד יותר נוספו מרכיבים קונקרטיים יותר של תרבות חילונית ואתוסים הומניסטיים שונים. המרכיבים המאוחרים האלה הם מרכיבי ה׳איך׳, שמתארים את אופן התקיימותו האפשרי של הרעיון המהותי. וככאלה, אינם מהותיים לרעיון הציוני, ולכן, הם אופציונליים בלבד. יש להבהיר כאן שלמעמד הזמן אין פה שום חשיבות: גם אם עלו כל המרכיבים הנ״ל בעת ובעונה אחת בראשו של הרצל (ויתכן מאוד שכך אמנם היה), עדיין המרכיב היהודי שברעיון היה זה שבלעדיו אין רעיון; ואילו כל האחרים היו בלתי הכרחיים.

הווה אומר שהישראלים מדגישי הפן היהודי של הרעיון הציוני צודקים, ודעתם גוברת על זו של אנשי המחנה החילוני ליברלי, שממעיטים בחשיבות היהדות בציונות. הכהניזם, לפיכך, הוא פניה האמיתיים של הציונות. ולפיכך, מנגד, גם הציונות החילונית סוציאליסטית שעמלה קשות להקים את מדינת ישראל, ועיצבה אותה בצלמה ובדמותה, והצליחה בכך גם מעל ומעבר, הייתה גרסה חלשה יותר של ציונות אך ורק מפני שהייתה חסרה במידה רבה את המרכיב היהודי המהותי, שאותו משלימות בנדיבות הקבוצות הלאומניות ששולטות היום בישראל.

למה זה חשוב? קודם כל, כדי להבין לעומק את טבע המדינה לאמיתו, ומה נגזר בהכרח כתוצאה מהתבוננות ברעיון. וזאת, במקום להמשיך ולראות מהרהורי לבנו שפעמים רבות אינם מחוברים למציאות. עדיף להכיר במציאות הקשה, מאשר לטייח אותה ולהשלות את עצמנו בהרהורי שווא, שרק מרחיקים את אפשרות השינוי.

כל מי שעיניו בראשו יכול לראות בברור שהדרך היהודית של מדינת ישראל, שבגדול קיבלה את ראשית התנופה שלה עם עליית הליכוד לשלטון ב1978, מוליכה אותה לאבדון. כל דבר שנגוע ביהדות בישראל, הוא כמעט בוודאות מוכה אסון. ושככל שהיהדות מעמיקה בה, המדינה שוקעת עוד יותר אל מותה. וזאת בשעה שהתרבות החילונית בנתה את ישראל, אפשרה כל השנים את הישרדותה והנהיגה במדינה תרבות שאפשר להתגאות בה ולשאת אליה עיניים.

וכאן קורה דבר מופלא שמבהיר עד כמה אחוז המחנה החילוני בישראל בעבותות הכת הציונית: הוא מוכן, כמעט כאיש אחד, לוותר על כל ערכיו ונכסיו בעבור חופן יהדות; הוא מוכן לבגוד בזהותו העצמית ובכבודו העצמי, ובמשתמע גם בהישרדותה של ישראל, כדי להמשיך למצוא חן בעיני המחנה הימני-יהודי מלא תאוות ההרס והמוות, וכדי לא להיפלט מהחיק החמים של המועדון האקסקלוסיבי היהודי בארץ ישראל. רק לא להודות בשום פנים ואופן בכך שהוא מחזיק בציונות חלשה יותר מזו של המחנה הפאשיסטי, כי זה יחייב אותו גם להודות בכך שהציונות היא משענת קנה רצוץ לישראל, שלא יכולה לתכון לכלום, אלא לחורבן ולשואה. המחנה החילוני לא רוצה בשום פנים לוותר עליה; הוא רוצה להמשיך לחיות בשקר הנעים שלו על יהדות חילונית. זה אבן הנגף שהמחנה החילוני חייב להתגבר עליה כדי להתלכד בתוכו סביב רעיון אחד שאינו ציונות: להכיר בכך שהציונות היא רעיון גרוע להתבסס עליו, לחזור לערכיו הישנים והבסיסיים, ולבחור במקום הציונות בכל אופני ההגשמה שלה שהציעו מייסדי הציונות, ואשר הוכחו הלכה למעשה במדינה הזאת עצמה. כי במקרה הייחודי של ישראל, הגרעין הוא הבעיה, וחיוני להעדיף על פניו את הקליפה.