שיר לכת / דוד אבידן

מי יודע כמה זמן יעבור עוד עד

שנגיע לאיזה מקום. מי יודע

אם נישיר ללכת או אם נמעד.

כל אחד מאיתנו לאסון מועד

וכל אחד מאיתנו יודע.

אבל בינתיים נצית מקטרות

ונספר בדיחות גסות בדרך.

וכספנו לא רב אך מספיק בערך.

ויש ערמות חציר בדרך

שעליהן אפשר להשכיב נערות.

ואנחנו חושבים הרבה מאוד

ואולי אפילו יותר מן הצורך.

רק שאין לנו אפשרות לעצור את

הדחף הזה. ושמץ מורך

יש בנו. ובעצם הרבה מאוד.

מפעם לפעם אוכלים ושותים

מחליפים חולצה ופותחים־סוגרים ברז.

ויש לנו ידידים מועטים

שהולכים איתנו ואוכלים ושותים.

וסופנו שאנו מעלים חרס.

לימים מגיעים לאיזה מקום

נחים קצת והולכים הלאה.

ואולי חוזרים לאותו מקום

רק שאין מכירים אותו בלילה.

ואולי יוצאים מאותו מקום

ואולי הולכים באמת הלאה.

מאמרים פובליציסטיים בנושא ישראל