בין שיח של שאיפות לשיח של התקיימות

21/3/2023

עידן קדם

יש הרבה דרכים לתאר את המצב הפוליטי הישראלי, כמספר נקודות המבט עליו. ואין בהכרח סתירה בין הדרכים, אף הגם שאין הכרח שלא תהיה סתירה ביניהן.

דרך חשובה לאבחן את האנומליה הישראלית היא בהבחנה בין שיח של שאיפה או שאיפות לבין שיח של התקיימות, הבחנה שלא עושים אצלנו, מטבע הדברים.

הדבר נעוץ בכך שהרבה שנים לא הייתה ממלכה יהודית עצמאית, בשעה שכל השנים האלה כן הייתה ערגה יהודית לממלכות שאבדו ושעל קיומן נמסר בתנ״ך, ואף שאיפה לחדשן, בצורה כזאת או אחרת, כקדם.

עד שבאה הציונות ושמה קץ לייסורי הערגה האלה, והקימה הלכה למעשה מדינה יהודית של ממש. שמה קץ, אמרנו? ובכן, לא בדיוק.

התברר שהדחף רב השנים של היהודים לשוב אל מכורתם הדוויה, שהגיע לשיא עוצמתי בתחייה הציונית, לא כבה כל כך מהר גם אחרי הקמת המדינה.

למעשה, מתחת לזרם ההתקיימות הגלוי של מדינת-ישראל הממשית, שיש לו תנאים וגבולות ומגבלות, המשיך כל השנים לרחוש זרם תת-קרקעי, סמוי, של שאיפה למה שאין: מקומות קדושים, ארץ-ישראל השלמה, ארץ ההבטחה, וכו׳. מטבע הדברים, לבשה השאיפה הזאת צביון יהודי-דתי, שהרי כל תחיית עם ישראל בארצו היא דתית בעיקרה; היא נסמכת על הטקסטים המקראיים ומעוגנת בהם. אם כי, היו גם לא מעט ציונים חילוניים שמצאו טעם להצטרף אל כיסופי המרחב הלא ממומשים האלה של ישראל.

וזה גם מה שעומד ברקע ההתנהלות המדינית-פוליטית-חברתית-אישית בישראל למחרת מלחמת ששת-הימים. מה שהיה מוטיב לרגש התנחלותי מופשט והיולי, הפך באחת לתנועה ממשית ופוליטית. שום דבר מהכבלים הארציים של המציאות המדינית, הפוליטית, המשפטית, הלוגית, המוסרית לא חסם את ההתפרצות הזאת להתיישבות במחוזות שנמצאים מחוץ לישראל. כאילו לא שמה הקמת המדינה גבול וחיץ בין הערגה המופשטת, במידה שהיא קיימת, לבין המדינה הממשית ותנאיה. והרחש הנפשי הזה היה בסופו של דבר מנת חלקם של מתנחלים אחוזי דיבוק דתי-משיחי ושל שרי ממשלה חילוניים סוציאליסטים קשי יום, בה בעת. כמו גם של אזרחי מדינה אפורים וישרי דרך שלא ראו שום פגם בקמצוץ התנחלות פה, או בזערור האחזות שם. העיקר שנצח ישראל לא ישקר, ושבבניין ציון ננוחם. שלא לדבר על עצם האחיזה הישראלית בשטח לא ישראלי, מטעמי ביטחון, מיקוח או מכל סיבה אחרת.

ההסכמה, אפוא, להפוך את פירות השאיפה הדתית-לאומית-טריטוריאלית לחלק בלתי נפרד מהמצב ההתקיימותי של המדינה, הייתה מקיר לקיר בקרב היהודים בישראל. איש לא חש בסתירה, ואף-אחד לא הבחין בדיסוננס שבין מצב ריבוני, שהוא תחום ומוגבל וכפוף לקודים רשמיים ומותנה באחרים, לבין מצב לא-ריבוני, שסותר את כל אלה. דיונים שכן החלו להתפתח מכאן ואילך בציבור הישראלי, לא נגעו בנושא זה כלל, אלא עסקו, מצד אחד, בהיבטים המוסריים של שליטה על עם אחר, בין אם בהשפעתו על הנכבשים ואם בהשפעתו על הכובשים; ומצד שני, בזכותנו על הארץ, בצורך במרווח ביטחון ובצורך בקלפי מיקוח מול האויב.

וכך עד היום. איש לא מעלה על דעתו לתמוה מה פשר השיח השאיפתי הזה במדינה בעלת גבולות ברורים ורשמיים, שקיבלה מזמן את אישור האומות לקיומה בגבולות אלה; ובמיוחד, כששיח זה קיבל כבר לפני שנות דור ביטוי מעשי בשטח, והפך את ישראל למדינה קיימת ושואפת בעת ובעונה אחת.

שעל כן יש לומר: מדינה קיימת לא רשאית בכלל לקיים בקרבה שיח שאיפתי על שטחים. ועל אחת כמה וכמה, אינה רשאית לתרגם שיח זה לכלל מעשה באמצעות כיבושים צבאיים או בכל דרך אחרת. אבל משעה שנגזרו עליה מלחמות הגנה (ואני מוכן להניח שכל מלחמותיה של ישראל היו מלחמות הגנה), וכבשה המדינה שטחים במסגרת מלחמות אלה, היא חייבת לפעול במהירות כדי להסדיר את מעמדם של השטחים האלה: אם בנסיגה מהם, ואם בהחלת ריבונותה עליהם. כל אפשרות אחרת, לא רק שאינה רצויה; היא גם אינה אפשרית, כי פירושה הוא שליטה לא ריבונית על שטח, מה שמבטל את ריבונות המדינה גם בשטחים האחרים שתחת שליטתה.

אנחנו רואים אפוא עד כמה השיח השאיפתי שנשאר אצלנו כשריד לשנות השאיפה הארוכות בגלות לארץ ישראל הוא מזיק ומסוכן. הוא לא רק מאפשר שליטה לא ריבונית על שטח, שהיא מצב לא קביל לחלוטין; אלא הוא גם מונע בכלל דיון בנושא, באופן שלא מאפשר לציבור להבין את המצב. עד היום.