מציונות לאולטרה ציונות

8/2/2023

עידן קדם

כל מדינה היא סך-כול מעשי הטמטום של אזרחיה. כל מדינה מנסה להתעלות על חברותיה מבחינה זו, אך יש שמצליחות יותר ויש שמצליחות פחות. מדינת ישראל היא מהמצליחות במדינות הטמטום. לצד נסיונות נשגבים והרואיים לקיים את עצמה, היו תמיד גם נסיונות עיקשים, הן ביוזמות ממלכתיות והן ביוזמות פרטיות, לחבל בקיום המדינה ובשלומה. והמעניין הוא שרבות מן היוזמות הללו נתפשו גם בזמן אמת וגם הרבה אחר כך, כמועילות למדינה ולחברה. אבל הלא זה חלק אינטגרלי מהטמטום.

אינהרנטי לטמטום הוא גם הנטייה לתקן טמטום בטמטום גדול ממנו, ואז ביותר גדול, וכן הלאה. ואזרחי המדינה לא ישבעו נחת עד שיביאו להתבטלותה המלאה של המדינה עצמה. 

מדינת ישראל נהגתה מלכתחילה כמדינה יהודית, כלומר, כמדינה שמעניקה אפריורי עדיפות לאזרחיה היהודים על פני אזרחים ממוצא אחר. כבר זה טמטום שאין לו אח ורע בתולדות העמים. ובאמת, איך לא חשבו על זה קודם? הרי אם זה לא היה מטומטם, זה היה גאוני. לקבוע את העדיפות שלך מראש, כשעוד אף אחד לא יכול להתווכח, כשאין מי שיתווכח, כשאין עוד אזרח אחד במדינה העתידית. אנחנו נקים את המדינה כך, אמרו לעצמם היהודים הגאונים, שמרגע היווסדה לא תהיה לאף אחד שום דילמה מי היא הקבוצה המועדפת. ואם לא תהיה שום דילמה, אז אף אחד בוודאי לא ירגיש, ולכולם יהיה טוב. זה מזכיר את הסיפור על החלמאי ההוא, שהקפיד לאכול את ארוחות השחיתות שלו רק בלילה, כי בחושך אולי הגוף שלו לא ישים לב, וכך הוא לא ישמין.

ואמנם, אף אחד לא שם לב. הכול, חוץ מכמה ארצות ערב ומערביי הארץ, היללו ושיבחו את המדינה היהודית על תעוזתה ותושייתה וייחודיותה, והכול הלך, פחות או יותר, למישרין. אזרחי המדינה החדשה פעלו מהר והגניבו בעורמה את דבר האפליה הקדושה אל תוך פראזה חסרת מרווח נשימה, ׳יהודית ודמוקרטית׳, כך שגם האזרחים המועדפים עצמם לא יבחינו בה. נסו את זה בבית, למשל, על ׳מדינה נאצית וסוציאליסטית׳. מצד שני, ליתר ביטחון, הם גם נשמרו מכל משמר מפני כתיבת חוקה, שבה דבר האפליה יהיה מפורש מדי ואי אפשר יהיה להחביאו. 

זאת ועוד, גאוניותם שלא ידעה שבעה ניסתה להערים בפן נוסף על חוקי ההגיון. הם המציאו לנוחותם את הקומבינציה חילוני-יהודי. וכדי להצדיק זאת, המציאו גם את המונח עם יהודי, המבוסס על גזע ותורשה ולא על אמונה דתית. בעצם, את כל מעשה ההכנה וההקמה של המדינה היהודית רקחו והוציאו אל הפועל אותם חילונים ממוצא יהודי. וזאת בשעה שיהודים אמיתיים, כלומר, דתיים, התבוננו במעשה הזה בקרירות, וחלקם אף בהסתייגות של ממש. 

היהודים החילונים נלחמו אפוא עד חורמה באויביהם על מנת לקיים את האפליה, ורבים הקריבו למענה את חייהם. הם פיתחו צבא חזק, חזק מאוד, וזרועות ביטחון מסועפות ועוצמתיות, כי ככל שעבר הזמן, הקושי לשאת את החרפה הלך וגדל. וגם פצצות גרעין, ליום סגריר, כי אם עוול אז עד הסוף. הם נשאו את שם השלום על שפתיהם, אבל לא במחיר אובדן הפריווילגיה המוקנית להם מראש, ולפיכך יצאו לעוד ועוד מלחמות. 

באחת מהן כבשו שטחי מולדת עתיקים, שישבו בהם ערבים. אז בשם דבקות בפריווילגיה שאותה מתחו בדמיונם עד ימי התנ״ך, החליטו שהם לא זזים משם, אבל גם לא מאמצים את הערבים לחיקם. כתוצאה מכך הם פיתחו גידול ממאיר בגוף המדינה שהלך והתפשט בה, כשהכול קודש לחטא הקדמון של מדינה פריווילגית ולהמשך קיומה. 

לתעשיית הההצדקה של הפריוולגיה הם קראו ציונות, וזו התפתחה ושגשגה ופרצה לה אינסוף אפיקים וענפים חדשים. הדבר כיסה שתי וערב את המדינה ברשת צפופה של חוטים רעיוניים, ואף התפשט אל שאר העולם. עוד ועוד אנשים מארצות רחוקות נשאו את עיניהם אל הפלא הציוני. הם לא תפשו איך מדינה שמפלה אפריורי חלק מאזרחיה מצליחה לשרוד כל כך הרבה זמן, ואף מקרינה מאורה על שאר העולם. זאת משום שלא הבינו שאת מדינת ישראל צריך לשפוט לא מצד התוכן אלא מצד הצורה; הם פשוט לא ראו דבר כזה בשום מקום אחר.

בינתיים, מבפנים, המדינה ידעה שחובתה לשמור על הגחלת. כלומר, גם להחזיק את חבריה קרובים ככל האפשר לרעיון המכונן, מצד אחד, וגם לתמוך בקיום יהודי בסיסי, שישמור על נר התמיד הפריווילגית, מצד שני. לשם כך היא דאגה לקיים גרעין מוצק של שומרי מצוות יהודיים, ריפדה אותם בכספים ובמותרות, והגדילה בהתמדה את מספרם. כמו כן, שימרה המדינה ואף הגדילה את חוקי הדת הפריווילגית היהודית, ובמקביל, חיזקה את הזהות היהודית של החילונים, שהתרעמו מעט על חוקי הדת, אבל קיבלו אותם בהבנה, כי הבינו שזה המחיר שעליהם לשלם כדי להמשיך ולהשתייך לקבוצה הפריווילגית. 

זה לא עזר. אזרחים רבים הבינו היכן מרוחה החמאה, ונדחקו להשיג להם חברות במסגרת הקבוצות הפריווילגיות המובחרות; כלומר, בתוך הקבוצות היהודיות הדתיות. אבן הבוחן היהודית התחדדה, ומי שהיסס מעט בקבלתה, נתפס כאיום עליה, והוקע כבוגד. נוצר מצב מתעתע שבו ככל שתפיסת הפריווילגיה היהודית בישראל איבדה מהצדקתה, כך היא הפכה למפלצת חזקה ואכזרית יותר. הכוח הפוליטי היהודי-דתי התעצם, ומכיוון שפעל בתוך תודעת חידלון עצמי הולכת וגדלה, פעל בעוצמה גדולה יותר ויותר כדי לסלק את הסכנות לקיומו ולבסס את כוחו. הניגודים התחדדו. אנשים רבים שישבו על הגדר, נאלצו לבחור צד: יהודים או לא יהודים; פריווילגים או לא פריווילגים.

היהודים המיליטנטיים ונציגיהם בשלטון, שהשתייכו לקבוצות שלא נטלו חלק מרכזי בהקמת המדינה, ראו הזדמנות גם להיפרע מהציונים הישנים; גם להכחיד את מוקדי הכוח שבנו הראשונים עם ראשית המדינה, שבכל מקרה לא עלו בקנה אחד עם תפיסת היהדות הדתית; וגם להקים מחדש מדינה בצלמם.

במילים אחרות, הגולם קם על יוצרו. הציונות קמה על הוגיה ומקימיה, בגלגול חדש ומזוויע של אולטרה ציונות, שלוקחת את הרעיון הציוני הכוזב-מלכתחילה, ומנסה ללכת איתו עד הסוף. שהרי זה מה שלימדתנו הציונות מראשיתה: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח. ואידך זיל גמור.