מדינה יתומה

23/8/2023

עידן קדם

מדינת ישראל ננטשה מאזרחיה, שאולי מעולם לא היו איתה באמת, והיא כספינת חלל אבודה שמשייטת בלי דרך ובלי מטרה בחלל האינסופי תוך שהיא נתקלת ללא הרף בחפצים שמימיים ובגרוטאות חלל כמוה.

ניתן באזרחים האלה סימנים, בהכללות המתחייבות: מצד ימין של המפה הפוליטית אפשר לזהות שלושה גורמים שעוינים את המדינה, כל אחד בדרכו. האחד, המתנחלים. אלה עוד מקדמת־דנא פיתחו ערגה אל ימי התנ״ך ואל נחלת אבות שנזכרת בתנ״ך, ופנטזו מאז כיבוש השטחים האלה בידי צה״ל חזרה אל ימי הקדמוניות והקמתה באחד הימים של ממלכה יהודית בנוסח ממלכות ישראל ויהודה. כמובן שמושג המדינה לא היה מוכר בימי האבות, וכך גם סוברים המתנחלים של היום: אין להם חפץ במדינה במובנה המודרני. נקל להבחין בזאת כבר מתוך פעולותיהם למחרת הכיבוש של יהודה ושומרון, עת נטלו לעצמם חירות ועלו להתיישב בשטחים האלה בלי הוראת מדינה ובלי הסכמת המדינה. עבורם זה כקליפת השום לעומת החזון הסופי. למעשה, עד היום מדינת ישראל לא אישרה להלכה את מפעל ההתנחלות שכולל כבר יותר ממאה אלף תושבים שמצפצפים בכל יום ויום בחמישים ושש השנים האחרונות על מדינת ישראל ואזרחיה, בלי שזה יפריע להם לבקש ולדרוש ממנה עזרה ותמיכה. וגם לא מפריע להם שכל השנים הללו, עד היום, השטח שבו הם יושבים כלל איננו חלק ממדינת ישראל. כלומר, הם עוזרים באופן ישיר למדינת ישראל להפר את ריבונותה, ובכך, לחסל את עצמה. היום המתנחלים האלה יושבים בממשלת ישראל וממשיכים משם להיות סוכני הכאוס של המדינה שמארחת אותם ושהם רוצים בחיסולה.

גורם שני הוא הצ׳חצ׳חים, או המזרחים ממוצא יהודי, ובמיוחד, אלה ממוצא מרוקאי. הם אינם יכולים לסלוח למדינה הציונית על שהעלתה אותם מהמלח שבמרוקו רק כדי להיות גלגל חמישי וסרח עודף, במקרה הטוב, בהקמת המדינה ובשגשוגה. אשר־על־כן, לא נותר להם אלא להרוס אותה, והם עושים זאת לא רע בכלל: בפשיעה, בהתפרעויות פיזיות ומילוליות מכל מין וסוג, ובאופן כללי, בהשלטת טרור על כל סביבותיהם. הם עושים בישראל את מה שהם עושים בחוץ־לארץ: כאילו נשלחו מהשמיים כמלאכי חבלה להרוס ולנתץ את כל מה שאנושי וסביר. למה, בעצם? כי הם לא אשכנזים. ועל כך הם לא יכולים לסלוח.

גורם ימני שלישי הוא היהודים החרדים. הללו מדאורייתא מתנגדים לכל נטילת חלק במלכות, ובמיוחד לא במלכות יהודית. וידוע זה מכבר שהסתייגו מראשית הציונות מהקמת מדינת ישראל. חוגים מסוימים בקרבם עוד משמרים עד היום את התפיסה הזאת ואינם רוצים שום חלק במדינה; ואילו חוגים אחרים מקרבם השתכללו עם השנים, והמירו את ההחרמה הטוטלית של המדינה בעמדה של קבלה מלוא החופן כיבודים ותופינים ממנה, בתנאי שזה יהיה ללא שום נתינה. מצידם, שהמדינה תתמוטט. ממילא הם לא רצו בה.

ואילו מצד שמאל אפשר לזהות גם שלושה גורמים שמסתייגים מהמדינה, כל אחד לפי טעמו. האחד הוא השמאל הציוני. אפשר בקושי לא רב מדי להבחין בגישתו למדינה דרך עמדתו כלפי הכיבוש בשטחים. הטרמינולוגיה שבה השמאל הציוני משתמש ללא הרף זה עשרות שנים היא דואלית: אנחנו והם; כלומר, אנחנו והפלסטינים. הגישה הזאת משלבת מספר מאפיינים, שכולם מצביעים בבירור על הזנחת מרכז הכובד המדיני, לטובת עניינים אחרים. ראשית, הם מדברים על הכיבוש כחלק מסכסוך בין הישראלים לפלסטינים. כלומר, יש פה לדידם בכלל אירוע בין שתי ישויות סימטריות, ישראל ופלסטין. האם אפוא שתיהן מדינות בעיני השמאל? האם שתיהן לא־מדינות? הרי ברור, לכאורה, שישראל היא מדינה ושאין מדינת פלסטין. הטשטוש רב השנים הזה של השמאל שחלחל לגמרי לכל שכבות החברה בישראל מטשטש גם בהכרח את מעמדה האקסקלוסיבי של ישראל כמדינה. כמו כן, הפסיחה הזאת על שתי הסעיפים מתעלמת לגמרי מאחריותה הבלעדית של ישראל לשליטה בשטחים, כגורם שניצח במלחמה, כבש את השטח, והוא גם מדינה. שנית, החרדה שמאפיינת את השמאל הציוני היא הפיכתנו למדינה דו־לאומית. ואילו לאומים אלו? ובכן, הלאום הפלסטיני והלאום היהודי. ואף מילה על הלאום הישראלי. כשמרכז הכובד הוא הלאום היהודי, הפן המדיני הקונקרטי של מדינת ישראל מתגמד, כי הרי מדובר בעם חובק עולם, ולאו דווקא בחלקו שיושב בישראל. שלישית, השמאל הציוני מדבר כל הזמן על העוולות של הכיבוש כלפי הפלסטינים, על עניינים כמו השתלטות לא חוקית על קרקעות פלסטיניות, ועל הפרת זכויות אדם שונות כלפיהם. הגישה הזאת היא גישה של איך הכיבוש מתנהל, ולא האם הוא צריך להתנהל, והיא מדגישה גם את מה שהשמאל הציוני לא אומר אף פעם: שהשטחים האלה אינם חלק ממדינת ישראל; שהשליטה הישראלית שם היא הפרת ריבונות של המדינה כלפי עצמה; וששליטה ישראלית על אנשים (פלסטינים) בלי לתת להם זכות בחירה, מבטלת למעשה את הדמוקרטיה הישראלית. במילים אחרות, פגיעה ברורה, מיידית וארוכת שנים ביסודות מדינת ישראל לא מעוררת את השמאל הציוני כלל, והוא מעדיף להתרכז רק באיך שזה נראה ובגורל העם היהודי והפלסטיני.

גורם שמאלי שני הוא השמאל היותר רדיקלי או הלא־ציוני. שמאל זה נשען על פוזיציות ליברליות מתקדמות, שחורטות על דגלן את חירויות וזכויות הפרט, לעומת החלשת כוחה של המדינה. גורמי שמאל אלה רואים במדינה חזקה מדי איום על הפרטים שבה, וכסכנה שיש להתנגד לה. הם נוטים להאשים מדינות בעלות כוח רב מדי בפשיזם ובמקרה של ישראל אף באפרטהייד נגד הפלסטינים. מכיוון שהמדינה אינה בראש מעייניו, השמאל הרדיקלי לא שם את ליבו כלל לכך שאותן עוולות נגד הפלסטינים ונגד ערביי המדינה שהוא כה יוצא נגדן בשל עילות ליברליות, פוגעות קודם כל במדינה: על הפלסטינים כבר דיברנו לעיל, ואשר לערביי ישראל, אלה מוגדרים במהות המדינה כאזרחים סוג ב לעומת היהודים. עובדה זאת היא, שוב, הפרה של המדינה כלפי עצמה, כי מדינה אינה יכולה להפלות אפריורי חלק מאזרחיה. השמאל הרדיקלי, אפוא, גם הוא לא משעין את השקפת עולמו כלל על המדינה, והיא עבורו אמצעי משני בחשיבותו, שיש יותר להיאבק בו מאשר לשמר אותו ולהגן עליו.

יוצא אפוא ששני גורמי השמאל היהודיים העיקריים במדינה אינם מעמתים כלל את הימין הישראלי עם הפגיעה האנושה שגורמת תפיסתו הפוליטית של הימין לעצם קיומה של ישראל. אדרבא, השמאל הישראלי בעצם מזדהה ברובו עם הימין לא רק בבסיס התמיכה של שניהם במדינה יהודית, אלא גם בזילות בערך המדינה. יתר־על־כן, בכל האמור בסוגיה הפוליטית האקוטית ביותר בישראל, השליטה בשטחים, השמאל בגישתו תורם למעשה להנצחת השליטה הזאת יותר מאשר הוא תורם להפסקתה. כי אם השאלה היא לא האם תיתכן שליטה לא ריבונית בשטחים, אלא איך השליטה הזאת אמורה להתבצע, התשובה המתבקשת שעולה מגישת השמאל היא שאפשר להמשיך לשלוט, בתנאי שזה יהיה בדרכי נועם ונימוסין. ואת קיומו של גורם פוליטי ביקורתי אחר מן השמאל אין הרי להעלות על הדעת.

גורם שמאלי או ספק שמאלי שלישי הוא האזרחים הערבים. כאן התמונה ברורה, שכן הערבים, כאמור, הם אזרחים מסוג ב בישראל, מתוקף הגדרתה כמדינה יהודית. בנוסף על כך, חלק גדול מהם מזהה את עצמו כפלסטיני, והוא שותף לתחושה שמדינתם, ישראל, ביצעה פשע נגד העם הפלסטיני במלחמת העצמאות. מעמדם הנחות מתוקף הגדרת המדינה מקבל משנה תוקף במציאות היומיומית, שבה מקבלת האוכלוסייה הערבית במדינה עדיפות נמוכה לעומת האוכלוסייה היהודית. מכל זה ברור, אם־כן, שההזדהות של ערביי ישראל עם המדינה היא נמוכה.

כל זה לא מפריע לחלק מהגורמים הנ"ל להניח את קיום הבסיס התומך של מדינת ישראל כמובן מאליו: המתנחלים לא היו מקבלים את ארץ חלומותיהם בלי פעולתו של צבא המדינה, שכבש את השטח; הם לא היו שורדים דקה אחת בשטחים הכבושים ללא הגנת הצבא, וללא התמיכה הכלכלית, המנהלית, המשפטית והלוגיסטית של המדינה; פורעי עדות המזרח היהודים לא היו מוצאים כר לחוליגניזם שלהם ולא אובייקט לטענותיהם בלי המדינה היהודית שמארחת אותם; החרדים היו מלקטים עד היום פירות וירקות רקובים מפחי אשפה, לולא מדינת ישראל הייתה מוחלת להם על כל ניבולי הפה נגדה ועל היריקות בפרצופה, מעניקה להם הגנה אקסקלוסיבית ומרפדת אותם בתקציבים.

אז מי נשאר להגן על המדינה? כמעט אף אחד לא. לכל המופעים הנ״ל של הפניית עורף למדינת ישראל, לא נמצא כמעט שום מתנגד בחברה הישראלית. אינך יכול לשמוע כמעט שום אמירה מצד איזה גורם בציבוריות הישראלית נגד העוינות הזאת כלפי המדינה, ומצד שני, גם כמעט לא נשמעת אמירה עקרונית בעד המדינה. יש אמנם הרבה גורמים בחברה שנושאים את שם המדינה בכל מיני הקשרים, אך הם נושאים אותו לשווא. הסיבה לכך היא אחת: כמעט כולם משועבדים, עד היום, לנרטיב הציוני. ואמנם, כל המקרים הבעייתיים שנסקרו כאן בקצרה הם תולדה של הציונות, שהיא היהדות המדינית: המתנחלים במידה רבה הפכו את עצמם לחוד החנית של ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל; ומן הצד האחר, הכיבוש, שהוא עיקר עניינו של השמאל, לא היה מתמשך זמן רב כל־כך, אלמלא ראו ממשלות ישראל וגם רוב הציבור בישראל את ההתיישבות ביהודה ושומרון כהמשך ישיר, לגיטימי וחיוני של המפעל הציוני; המזרחים היהודים קיבלו כרטיס חופשי לישראל אך ורק בשם הציונות, בעוד שמדינה אחרת הייתה אולי מהססת לקבלם; החרדים מקבלים את כל תאוותם על־אף שהם סוכני השמדה של המדינה, כי הם יהודים וכי הם נושאים את בשורת הזהות היהודית בראש חוצות. ומבחינת המדינה היהודית זה מאפיל על הכול כי המדינה היהודית חייבת בתוכה גם סוכני זהות יהודית הארד־קור; והערבים מופלים כמובן לרעה באופן ישיר בשם הציונות, כי הם לא יהודים.

אנחנו רואים אפוא שהציונות, ששמה לה למטרה להקים מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא גם סוכנת ההרס הראשית של המדינה הזאת. אי־אפשר להתעלם מכך שתהליכים שמבוססים על המגמה הזאת החריפו עם השנים, והיום אנחנו עדים לתוצאותיה: קריסה מוחלטת של מדינת ישראל בכל התחומים. אין כמובן פתרון קסמים להתדרדרות כל כך ממושכת ועמוקה. אבל אם רוצים להתחיל במשהו, זה חייב להיות בהפנמת ערך המדינה כשלעצמה, ובהכרה מכאיבה (לא לכולם) אבל הכרחית שהמשך האחיזה בציונות הוא איום ממשי על קיום המדינה; ושמתחייב להרפות מהאחיזה הזאת במהירות האפשרית, כל עוד יש מה להציל.