בעקבות פרסום הפרוטוקול של ההחלטה על הסכם אוסלו

2/9/2023

עידן קדם

הסכם אוסלו הוא אחד ממוקדי המחלוקת ההיסטוריים בין ימין לשמאל בישראל. השמאל טען באופן מסורתי שיש לפתור סכסוכים באמצעות משא ומתן עם האויב, וזה מה שיש לעשות גם מול הפלסטינים. כמו כן טען השמאל להגנה על הרוב היהודי במדינה, שעמד לדעתו בסכנה בגין הערבוב עם הפלסטינים. בעוד שהימין התנגד לזה, ראשית, בטענת 'זכותנו על הארץ', שגם אם היא נקנית בייסורים, אין לסגת ממנה; וכן כי משא ומתן כזה רק יחזק את האויב הפלסטיני וייתן לו רוח גבית להמשך ההתנגדות האלימה נגד מדינת ישראל. בכל השנים מאז, ולמעשה, גם עד אז, זה היה מסגרת הדיון בכל הקשור בעמידה של ישראל מול הפלסטינים. יש אפוא לשאול מה הבסיס לעמדות האלה והאם הן תקפות.

קודם כל, מהו הסכם אוסלו? ובכן, מדובר בפתרון, או בהצעת פתרון. ומה הבעיה שהוא מנסה לפתור? כמובן, את בעיית הסכסוך או המלחמה מול הפלסטינים. אבל למען האמת, הבעיה היא שאין ולא הייתה כל שנות המדינה מלחמה מול פלסטינים. כי כפי ששלום עושים עם אויבים, כך מלחמה עושים מול שניים או יותר גורמים שווי מעמד. למשל, בין מדינות; או בין חברות לא מדינתיות כמו החברה הפלסטינית; או בין ארגוני פשע; וכדומה. אך לא יכולה להתקיים מלחמה בין שני גופים לא שווים במעמדם. כשם שאין מלחמה בין תלמידים ומורים; בין משטרה לפושעים; או בין ממשלה לאזרחיה. עימותים בין גורמים בלתי שווים הם בעלי טבע ומהות שונים, הם אינם מלחמה. מה גם, שישראל הייתה כל הזמן הזה הגורם בעל האחריות הבלעדית לכל הקשור לשטחים, כי היא זו שכבשה את השטח, והיא זו ששלטה בו כל הזמן הזה. הפלסטינים, באותה עת, היו אוכלוסייה כבושה, שהיא אפילו לא הטוענת החוקית לשטח, כי לא מהם היא נכבשה.

למעשה, גם אין פלסטינים. לפחות לא במובן שיש ישראלים, כי אין מקום נקרא 'פלסטין'. 'פלסטין', כגורם זהותי ערבי, היא מושג שנוצר בעצם כתגובה לעליית ישראל כגורם פוליטי באזור וכהצדקה לתגובה הזאת, ואיננו עומד בפני עצמו. נכון, הציונות נתקלה מעת שבאה לארץ ישראל בהתנגדות מצד יושביה הערבים של הארץ. אבל רק כאשר התחיל להתברר שהציונות היא גורם פוליטי משמעותי; שהיא באה לפה כדי להישאר; ושאי אפשר יהיה להיפטר ממנה בקלות; רק אז נוצר מצב שאילץ גם את הערבים המקומיים למצוא להם גורם זהותי מאחד. מנגד, מהצד הישראלי, הסכסוך והמלחמה נגד הגורם שנקרא פלסטין הומצאו, מתוך שיקולים אינטרסנטיים, כדי שהסיטואציה של מדינת ישראל מול הערבים תמוסגר במסגרת לגיטימית, ולא במסגרת לא־לגיטימית. תחילה, כדי להצדיק את נישולם של הערבים מאדמותיהם בכל השנים שקדמו להקמת המדינה; ואחרי מלחמת ששת־הימים, כדי להצדיק את האחיזה בשטחים שנכבשו ואת השליטה הלא דמוקרטית על תושביהם הפלסטינים של השטחים.

באשר למאבק הציוני הטרום־מדינתי על הארץ, אפשר לומר שהשימוש ההדדי במושג ׳פלסטיני׳ הוא סביר, מפני שהוא בסך הכול מבטא מצב נכון: מאבק בין שתי קבוצות בעלות מעמד זהה על חבל ארץ אחד. בסופו של דבר, העובדה שצד אחד הפסיד במאבק הזה היא כמובן מצערת מצד הפלסטינים, אבל היא תוצאה טבעית שחייבת להתרחש כל עוד מתרחשים מאבקים אלימים על שטח. ובלבד, שיתנהלו בתנאים שווים לכל הצדדים.

לא כן הדבר לאחר הקמת מדינת ישראל. או אז השתנה מצב הדברים בין הישראלים לפלסטינים. לא עוד שתי חברות בעלות מעמד זהה, אלא שתי חברות בעלות מעמד לא זהה: מדינה מצד אחד, וחברה לא מדינתית, מן הצד השני. למעשה, בעוד שישראל קיבלה גושפנקא בינלאומית רשמית למעמדה כמדינה, החברה הפלסטינית נותרה חברה חסרת מעמד רשמי. זה היה המצב עת כבשה ישראל חלקים ממצרים, סוריה וירדן במלחמת ששת־הימים. אוכלוסיות לא־ישראליות ששהו בשטחים אלה היו בדרך כלל בעלי אזרחות מדינתית כלשהי, גם אם היו שזיהו אותם כפלסטינים. לימים, כאשר הכיבוש התמשך, ובמיוחד כשהחלה האינתיפאדה הראשונה, היה נוח גם לישראל להכיר באוכלוסייה זאת כבעלת זהות בפני עצמה, שקושרת אותם לשטח, כדי להפוך את הסיטואציה למלחמתית, ולכזו שנכפתה עליה, ולכן בעצם ללגיטימית ושוויונית; וכדי לקשר זאת בעורמה לסיטואציה השונה בתכלית ששררה לפני הקמת המדינה, שבה באמת התנהל כאמור מאבק שוויוני בין שתי אוכלוסיות. כעת, כשישראל נאלצה להתמודד עם התוצאות ה׳טובות׳ של מלחמת ששת־הימים, היא מצאה לנכון להתחכם ולהפוך את השליטה הבעייתית שלה בשטחים לחלק מסכסוך מתמשך על הארץ שהחל עוד לפני הקמת המדינה, בין שני יריבים שווים ומרים. בקיצור, ישראל, מאז 1967, התנערה מאחריותה הבלעדית לנעשה בשטחים, והסכם אוסלו המשיך את התפיסה הישראלית הזאת, והניח אותה כבסיס למסקנותיו.

לכאורה, היה זה מהלך מתוחכם. קודם כל, כי כולם - שמאל, ימין, פלסטינים, עולם ערבי, עולם מערבי - בלעו אותו ושיתפו אתו פעולה. עד היום כולם מתארים את המצב בין ישראל לפלסטינים כמאבק בין שני צדדים שווים, שצריך לפתור אותו בפרקטיקות של שלום, או של מלחמה. זה מהלך מתוחכם גם מפני שהוא מגיש למעורבים מצב עניינים לא פשוט בכלל: מלחמה מדממת ואכזרית. ומי יוכל לטעון במצב כזה שהוגי המהלך הזה מנסים לייפות את המציאות? בנוסף, זה גם מה שאנשים אוהבים: מה שיש בו דרמה וסערות וטרגדיות והוא מצטלם נהדר. כי מה יותר טוב למהדורות חדשות בטלוויזיה מדם ואש ותימרות עשן? ולבסוף, ההצגה הכביכול פסימית הזאת משיגה תוצאה ענקית: הסתרה עמוקה ומתמשכת של המצב הגרוע באמת: הפשע המתמשך, החד־צדדי והבלתי נסלח של מדינת ישראל, קודם כל כלפי עצמה. ראשית, בכך שהיא מסמסה את ההבדל בין המצב הטרום-מדיני שלה למצבה המדיני; ושנית, בכך שהיא אפשרה לעצמה לשלוט על שטח שאיננו בריבונותה. בכך היא כמו ויתרה על מעמדה כמדינה, והחלה בתהליך החלשה של עצמה (בעזרתם של גורמים נוספים) שנמשך עד היום. זה היה מהלך אסטרטגי קטלני שאין לו מחילה, שהיו שותפים לו, ושותפים עד היום, השמאל והימין כאחד. השמאל, כאמור, בזה שראה בפלסטינים 'פרטנרים לשלום' בגין מלחמה שאיננה; ואילו הימין בזה שהוא דורס ברגל גסה את הקו שבין ישראל הריבונית לזו הלא ריבונית. אבל שניהם כאחד הסכימו על נקודת המוצא והמטרה הסופית, שמדינת ישראל כמדינה יהודית חייבת להמשיך ולהתקיים.

לזכותו של הסכם אוסלו, שבא מצידו של השמאל, יאמר, שהוא ביקש לשים קץ למצב הלא ריבוני שנוצר בשטחים באמצעות אותו הסדר עם הפלסטינים. אלא שתכליתו האמיתית של ההסכם, מן הצד הישראלי, הייתה שגויה, כי היא כאמור באה לבצר את רעיון המדינה היהודית. כי כשמדברים על משהו בנוסח 'שני עמים שחיים זה לצד זה בשלום׳, צריך לשאול לא רק מי הוא העם האחד (הפלסטיני) אלא גם מיהו העם האחר? ועל פי רוב, כשמדברים על העם הזה בישראל מתכוונים לעם היהודי במדינתו הריבונית, ישראל, ולא לעם הישראלי, שכולל מן הסתם ערבים, דרוזים ואחרים. והנה, ההתכוונות הזאת שגויה כי אין לגיטימציה מלכתחילה למדינה יהודית. וזאת, כי מדינה יהודית במהותה (במתכונת של מדינת ישראל) מניחה בבסיסה בהכרח אפליה בין אזרחיה. כלומר, אין לה ברירה אלא להפלות בין אזרחיה היהודים ללא יהודים. ואפליה כזאת איננה באפשר כי היא סותרת את מושג המדינה. בכל מקרה, השיקול הציוני היה נקודה ארכימדית על סדר יומה של ישראל בכל תחום, כל השנים, מימין ומשמאל, וגם בהסכם אוסלו. רק כך אפשר להבין את הצעת הפתרון הלא סבירה של דחיקת שתי מדינות (או ישויות מדיניות) בשטח המצומצם ממילא בין הירדן לים; ואת ההסכמים המסובכים והמפותלים לצורך הסדרת מעמדן של ההתנחלויות.

הווה אומר, שהסכם אוסלו, כביטוי להשקפת השמאל כולה, ביקש לתקן את מה שלא היה צורך (דחוף) לתקנו (הנכבה הפלסטינית), וביקש להנציח את מה שהכרח היה לתקנו (המדינה היהודית).

כל זה עלול להביא לתהייה המתבקשת, מה כן היה ראוי שייעשה? ובכן, ניתוח אמיץ של המצב הישראלי, שמתבסס על השיקולים שלעיל, ראוי היה שיבקש, תחילה, לשים קץ למדינה היהודית; כלומר, להגדרת היסוד שעומדת בבסיס מדינת ישראל, ולא מאפשרת לה להיות מדינה. בשלב הבא היה צורך לפנות אל הפלסטינים ולהציע להם מדינה משותפת על כל השטח. והיה צריך לעמוד על כך שהמדינה הזאת תהיה חילונית ודמוקרטית, כדי לנטרל מראש את השליטה הדתית של איזו שהיא דת במדינה. היתרונות של הסכם כזה היו רבים: 1) פתרון הבעיה הפלסטינית, שכוללת את בעיות: הפליטים, העדר הריבונות הפלסטינית, הדיכוי הישראלי עליהם, הנכבה, ועוד; 2) פתרון בעיית המדינה היהודית, כפי שנוסחה לעיל; 3) פתרון בעיית העדר הריבונות הישראלית בשטחים; 4) פתרון בעיית ההתנחלויות - רובן ככולן (למעט תיקוני עוולות היכן שצריך) היו יכולות להמשיך להתקיים במקומן, אבל בצורה חוקית ומוסכמת; 5) פתרון בעיית הגישה לאתרים - כל האזרחים יהיו יכולים, עקרונית, לגשת לכל אתר בין הירדן לים; 6) צמצום דרסטי של המתח הביטחוני לכל הצדדים, והפניית משאבים לצרכים אזרחיים; 7) פתרון יחסי של בעיית השטח הגיאוגרפי המצומצם; 8) אהדה, לגיטימציה ותמיכה לישראל מן העולם; 9) הורדה דרסטית של רף היהירות, השחצנות ותחושת האני ואפסי עוד היהודיים בישראל לרמה נסבלת.

לסיכום, הסכם אוסלו, יותר משהיה ביטוי למחלוקת חריפה בחברה הישראלית, היה דווקא ביטוי מובהק לכל הנחות היסוד המוסכמות בחברה הישראלית. וזאת גם הייתה הבעיה אתו, ולא העובדה ש׳לא הצליח׳ או ש׳מכר שטחי מולדת לערבים׳. שכן ההנחות שהתבסס עליהן הן שגויות מיסודן, אלא שלא היה איש בחברה הישראלית שיאמר דווקא את זה.