לאן כל זה הולך?

28/12/2025

עידן קדם

אני חושב שככל שהזמן עובר, אזרחי ישראל מתחילים לקלוט איפה הם חיים. מעליהם, בגובה שלושים אלף רגל, מתנהלת מציאות שהם לא ערים לה רוב ימות השנה, ותוך טרדות החיים. אבל מה שעולה למעלה יורד בדרך כלל למטה, ומדי פעם, בתכיפות הולכת וגוברת, יורדים על האזרחים ממטרי קללה, שהם עדות רחוקה על מה שמנהל את חייהם אי שם במרומים.

רבים שוברים את הראש, איך ייתכן שנתניהו העביר מיליארדי דולרים לחמאס? איך יתכן שהציל את קטאר מייבוש עולמי? איך יתכן שהעסיק בלשכתו סוכנים למעשה של קטאר? שלא ההין ולא שעה להתרעות מערכת הביטחון בכל הנוגע לעזה? וגם מה פתאום אפשר לגרמניה למכור צוללות למצרים, בניגוד למדיניות ישראל ומעל ראשי מערכת הביטחון? אז נכון שברובד מסוים אפשר לתרץ כל זאת בציונות. שכן, כל ההעדפות האלה של נתניהו, יש להן מכנה משותף ברור: הן מיטיבות עם סיפור השליטה היהודית בארץ־ישראל. זאת גם אחת הסיבות לכך שחלק גדול מהאזרחים היו ונותרו מנומנמים לנוכח מעשי הפלצות הללו. כי, ברובם, הם עדיין שבויים בקונספציה הציונית. אבל גם התחושה שמערכות השלטון, וראש הממשלה בראשן, שומרים על בטחונם וחרדים לטובתם, הרדימה פה את האזרחים, שלא יכלו להעלות בדעתם את ההיפך.

וזאת כפי הנראה הנקודה: העולם השתנה. הטוב והרע; הנכון והלא נכון; האמיתי והלא אמיתי של פעם פינו את מקומם למערכת ערכים אחרת. ככל שמתבררים הפרטים לגבי הפרשיות השונות שצצו פה במיוחד לאורך שנות שלטונו של נתניהו, מסתבר שההסבר הציוני לא מספיק. או, יותר נכון, האינטרס הציוני, גרוטסקי ומעוות ככל שיהיה, מוביל למשהו גרוטסקי ומעוות אפילו ממנו. מעליו נוספה מדרגה, שרבים חרדים אפילו להעלות בדעתם, שלפיה האמצעים להגנת המדינה והחברה הפכו להיות מטרות בפני עצמם; וככל שהאמצעי להפקת האמצעים האלה הוא כסף, שבלעדיו עדיין אי־אפשר, המפיקים ורווחתם האישית הפכו לעיקר. יותר ויותר מתברר, שלא רק שהציונות נבנית, מוזנת ומשולהבת ממצב בטחוני ירוד; אלא שגם הגופים הביטחוניים והחברות הביטחוניות הפרטיות נבנות מזה. המסקנות הן פשוטות, גם אם מרחיקות לכת: ככל שיותר גרוע (לאחדים), כך יותר טוב (לאחרים); במשחק ׳הכסף מדבר׳ אין משמעות לאויב ובעל ברית במשמעותם הישנה. עכשיו, מי שתומך בי כספית או קונה ממני את מה שאני מייצר, הוא בעל בריתי; והאויב הוא, ראשית, מי שמתנגד לשיטה מעיקרה או לתוצאותיה; ושנית, כל מי שנותן לי ולבעלי בריתי תירוץ לנסות עליו את מוצריי, ולהשתמש בהם. כלומר, האויב הוא מי שמתנגד לי ומי שמסייע לי להשביח את מוצריי, לפרסם אותם ולהעלות את ערכם. מה שאומר שהאויבים המסורתיים כמו חמאס וחיזבאללה הם במידה מסוימת בעלי ברית, אפילו יותר ממפגיני רחוב קפלן, שלעת עתה לפחות לא סופגים את מנת האש של תעשיות הנשק הביטחוניות.

והנה, ישראל הפכה ברבות השנים, בגלל סיבות ׳אובייקטיביות׳ ו׳טובות׳, למומחית בענייני ביטחון, בכל גזרותיו: מודיעין, בניית צבא, ייצור נשק, לוחמת סייבר, שיטות לוחמה טקטיות, ועוד. אלה הם נכסים חשובים למדינה שנאבקת על קיומה; אבל עם השתנות הכללים, הם הופכים להיות נכסים חשובים עבור מי שרחוק מרחק יריקה מלשלוט בהם; ושחשוב לו להפיק מהם תועלת עבור קיומו; ושחשוב לו להבטיח את קיומו, באופן פרטי או קבוצתי אינטרסנטי.

והאדם הזה, במקרה שלנו, הוא נתניהו. הבה נראה: על הטילים של חמאס הוא לא הגיב כראוי לאורך שנים כי בזה העצים את ההסלמה הביטחונית, והגביר את הצורך באמצעים ביטחוניים, כמו כיפת ברזל; את כיפת ברזל בתורה הוא או התעשיות שכפופות לו עיקרו מיכולת לפגוע בטילים, ובכך, הוזילו את יצורה, מצד אחד, והבטיחו את שיגורי הטילים של חמאס, מצד שני. כלומר, יצרו פוטנציאל כלכלי אדיר עבור עצמם. את קטאר הוא קירב כי היא הייתה בשבילו מכרה זהב, שיכול לקנות את מוצרי התעשייה הביטחונית הישראלית, שלראש הממשלה קל יחסית להשתלט עליהם, ולהטות אותם לטובתו; היא גם יכולה לממן את מפעל הטרור של חמאס; והיא הייתה יכולה לממן את שיגיונותיו הפרטיים או הפוליטיים של נתניהו, כמו החזקת מטוס פרטי, נסיעות פאר לחו״ל, תשלום שוחד לפונקציונרים שונים, תעמולה פוליטית מקומית, הטיית בחירות, הפלת שלטון שאיננו הוא, וכן, טיפוח האינטרס הציוני, שגם הוא חלק מהתחזוקה הפוליטית השוטפת שלו. כי איך נקרא למימון החמאס, שנועד להגברת החיכוך הביטחוני ולהחלשת הסיכוי להסדר עם הפלסטינים, אם לא אינטרס ציוני מובהק, שעליו אמונים היום בעיקר בעלי בריתו של נתניהו מההתנחלויות? לצורך התחזוקה האישית והפוליטית שלו, נתניהו אם כן גם פיטם מדינות בסביבה, כמו קטאר, סעודיה, נסיכויות המפרץ, מצרים, שלא בהכרח תומכות בישראל, בנשק ישראלי, או אחר, בהסכמה ישראלית. כפי שקרה, למשל, בפרשת הצוללות, שם אישר נתניהו מעל הראש של מערכת הביטחון אספקת צוללות למצרים, כשהסתבר בהמשך שקרוב לוודאי הוא גוזר קופון מהעסקאות האלה במהלך שרשרת האספקה. לא מן הנמנע גם שנתניהו פנה תחילה אל המצרים בניסיון להוציא מהם את התמיכה הכלכלית הנחוצה לו בתמורה לצוללות, אך הם השיבו את פניו ריקם, ובשל כך, נאלץ לפנות לקטאר. זה גם יכול להסביר את התשוקה, בין אם של קטאר ובין אם של נתניהו, להפיל פתאום את כל החטאים לחוליי האזור על המצרים.

שבעה באוקטובר, ומלחמת השנתיים שלאחריו בעזה, הביאו את המהלך הזה לשיא, לפי שעה. באירועים האלו הגיע למיצויו המנגנון שהפיק תועלת כלכלית מהמלחמה; מנגנון שמרכזו בישראל, אבל יש לו שלוחות בכל העולם. הסתבר, שלישראל אין צבא; והצבא שיש לה לא מסוגל לנהל פעולות צבאיות פשוטות. אי־לכך, 'נחוץ' עכשיו מרוץ חימוש מואץ, שייטיב עם כל השחקנים הביטחוניים בארץ ובעולם; ו'נחוצה' התגייסות מוגברת של הציבור הישראלי לצבא, מה שיחזק שוב את המעורבות של הציבור הישראלי הפשוט עם מנגנון טיפוח המלחמה, ויגביר את ההשתעבדות שלו למנגנון. העובדה שזהו מהלך ציני־מטריאלי ושזה עולה בקנה אחד עם הציונות, מתחזקת, לנוכח התגברות מפעל ההשתמטות של החרדים, שהם חוד החנית של הציונות, מהצבא, דווקא בשעת חירום כזאת. כמו־כן 'נחוץ' לאור ׳לקחי׳ המלחמה שינוי פני הכוחות הלוחמים בצבא, שיחדלו להיות רכרוכיים ויתחילו לנהוג באכזריות ובקשיחות המתאימות. וגם לצורך המשימה הזאת חוברת הציונות לחומרנות, בדמות החדרת אנשי הציונות הדתית הפנאטים לעמדות מפתח בצבא, והפיכתו בפועל לצבא השם. המלחמה בכל החזיתות, ובפרט בלבנון, 'הצריכה' מצד ישראל שימוש במגוון אמצעים מתוחכמים מארסנל ההמצאות הצבאיות והביטחוניות, דרישה שיש בה כדי להבטיח את המשך הפיתוח והשגשוג של יצרני האמצעים האלו, ושל הארגונים שמתפעלים אותם.

נתניהו הוא הראש, אבל בשום פנים איננו יחיד. הוא גם לא המציא את השיטה. אולי אפילו להיפך: אולי המערכת האינטרסנטית היא שזיהתה בו חוליה חלשה שתתאים לצרכיה ושתוכל להוביל בהצלחה את המהפכה הזאת. נתניהו הוא אפוא פונקציונר לשעה, שהתאים לתפקיד והצליח מעל למצופה, ולכן נשאר בתפקיד. אך מתחתיו במערכת הסגורה הזאת, חברים, בהערכת חסר, אולי מחצית מתושבי ישראל; ובהערכה מרחיבה, אולי כולם. שכן, כדי שמערכת כזאת תפעל היא חייבת להיות קשורה לאינסוף גורמים וחוטים מקשרים, וזקוקה לאינסוף רכיבים, שאותם מתפעלים בני־אדם, שלרוב אינם מודעים כלל להיבטים הנרחבים יותר של פעולתם. יוצא אפוא שנתניהו סחף בציניות האופיינית לו את מרבית אזרחי ישראל, אם לא את כולם, להיות שותפים במפעל השמדתם. וזאת סיבה נוספת, שלישית, להסכמה שבשתיקה מצד הרוב עם הפעולות הללו: יש להם אינטרסים כספיים ואחרים במפעל הזה.

ברור, אם כן, שביטחונה של ישראל לא גדל כתוצאה משגשוג התוצרים הביטחוניים, ולמרות תועפות הביטחון, לכאורה, שמורעף על המדינה. שהרי אין באמצעים ביטחוניים לבדם, מתוחכמים ככל שיהיו, כדי לקדם ביטחון. הביטחון, ואופן הקיום בכלל, נגזרים ממגוון עניינים נוספים אחרים, כמו יחסים מדיניים עם מדינות שכנות; ואופי מדיני של ישראל עצמה. לכן, הדעת נותנת שהעיקרון המנחה החדש, שלפיו על כל גוף לחתור למיצוי הכלכלי שלו, לא משנה מה המחירים, אינו מחזיק את עצמו, וסופו לקרוס.

אבל כאמור, כנופיית הכסף כבר לא רואה מדינות; היא רואה מערכת של בעלי אינטרסים כספיים משותפים, חוצי מדינות. עבורם, המדינה חדלה להיות רלוונטית, אלא רק כפלטפורמה ותפאורה למעשיהם הנכלוליים. האמיר הקטארי הוא בן ברית גדול יותר של נתניהו מאשר האחים לנשק, למשל. ולכן, מבחינת נתניהו, חוסנה של ישראל לא רלוונטי, כל עוד היא ממשיכה להטיל בשבילו ביצי זהב. ככל שרע יותר, התעשייה שנתונה למרותו משגשגת יותר.

בנימין נתניהו הוא, אם כן, בכלל לא שחקן בזירה הפוליטית הישראלית. הוא נציג בכיר של קואליציית הכסף האזורית, שמשתמש במדינה, בחוקיה, במנגנונים שלה, בכוחה, בכספה ובאזרחיה כקרדום לחפור בו. אז לכל מי שתהה, לטובת מי נתניהו עובד; לכל מי ששאל, ראש ממשלה של מי הוא; התשובה היא שהוא ראש ממשלת הכסף. איפה שהכסף הגדול מונח, שם נתניהו נמצא, ושם הוא הראש. שזה אומר, בעצם, שנתניהו הוא בעיקר ראש ממשלה של עצמו, מטעם עצמו.

אבל המדינה היא גם זו שבכוחה לחלץ אותנו מן התסבוכת הזו. אזרחיה שעדיין מאמינים בה ולא בקואליציות הכסף, מוזמנים להתאחד מסביבה, ולהקיא את קואליציית הכסף מתוכה בכל דרך אפשרית. ולהתחיל להשתקם, לחזור להיות מדינה, ולחזור למוטב.