ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה

17/5/2023

עידן קדם

עם הזמן קשה יותר ויותר לקיים את המדינה היהודית. גם קשה יותר ויותר להצדיק אותה. מנגד, הזמן גם מחדד את השאלות לגביה, ותובע מאיתנו יותר ויותר תשובות לשאלות שהעדפנו להתעלם מהן כל השנים. יותר ויותר בעיות נערמות על מפתנה של מדינת ישראל, שיותר ויותר קשה להסתיר את הקשר שלהן להיותה מדינה יהודית: מתיחות בטחונית מתמדת עם הפלסטינים, עם הלבנונים, עם האיראנים; אלימות גואה בחברה הישראלית; עולם ומלואו שמאבד את הסבלנות ואת הסובלנות אלינו; חוקי יהדות מגבילים שהולכים ומתגבהים, בניגוד מפורש לאורח החיים של לפחות מחצית מהעם הישראלי, ולאינטרסים המובהקים שלו; מעמד אקסקלוסיבי מופרך שניתן למתנחלים ולחרדים חרף היותם אבן ריחיים על צוואר החברה הישראלית זה שנים.

כל אלה ועוד הם בעיות שנטועות עמוק בתוך זהותה היהודית של מדינת ישראל, עד שגם מעריציה האדוקים ביותר לא יכולים לתהות, מה ההצדקה לכך, והאם הצדקה זאת בכלל קיימת? כלומר, אותה הנחת יסוד, או אקסיומה, שתמיד דנים בה אצלנו רק בתנאי שהיא מוצדקת, הופכת בלית ברירה לשאלה פופריאנית; כלומר, לכזאת שניתן להפריכה. על אחת כמה וכמה שאין זאת שאלה תיאורטית כלל; זוהי שאלת הישרדות של ממש למדינת ישראל.

נכון, לא כל מה שקשה או לא נוח הוא בהכרח לא מוצדק. כמובן שלא. אבל אסור שתובנה זאת תעוור את עינינו ותמחק את שאלת ההצדקה עוד לפני שנשאלה. כל חיינו ועד היום לא חדלים לחנך אותנו שליהודים מגיעה מדינה כמו לכולם, וכי בעולם שבו לנוצרים ולמוסלמים (דוגמאות מייצגות) יש הרבה מדינות, בטח שמגיעה ליהודים מדינה אחת. וקל וחומר אחרי השואה, שבה חזינו על בשרנו את שנאת הזרים אלינו ואת העדר יכולת ההגנה העצמית שלנו. ובוודאי כשמדינה זאת היא דמוקרטית ונותנת זכויות אדם וזכויות אזרח לכולם.

אבל הטענה הזאת שגויה. אין ליהודים זכות למדינה משל עצמם, בדיוק כפי שלנוצרים ולמוסלמים אין זכות כזאת. הטענה כי לנוצרים ולמוסלמים יש מדינות כפי שליהודים יש מדינה היא לא נכונה. מדינת ישראל קמה באופן אקסקלוסיבי כמדינת היהודים, אפריורי, ולא התפתחה להיות כזאת, בשעה שאין עוד מדינה אחרת בעולם שהוקמה כך. צרפת היא מדינה נוצרית, רק במידה שיש בה רוב נוצרי והתפתחה בה תרבות נוצרית, ולא להיפך. כלומר, היא אינה מדינה נוצרית בהכרח, שחייבת להצדיק זאת בכל דרך. דווקא היחידאיות של מדינת ישראל בעניין זה משחקת לרעתה, כי רק כך היא יכולה להתהדר בהיותה ׳מדינת העם היהודי׳, מה שלא יכלה לעשות אם היו כמה מדינות יהודיות. וזה גם מה שיוצר אי התאמה קריטית בין הלאום המוצהר שלה (יהודי) לבין הלאום המדיני שלה (ישראלי). שכן, המדינה מכוונת מעצם בריאתה להקדיש תשומת לב קודם כל ובעיקר ללאום המוצהר, ורק אחר כך, אם אפשר, ללאום המדיני. וגם לדבר זה אין אח ורע בתולדות העמים. העדפה לא חופפת זאת בין הלאום המוצהר ללאום המעשי, מביא לידי ביטוי היבט נוסף, והחמור ביותר, של העדפה אפריורי של חלק מאזרחי המדינה על פני אזרחי המדינה האחרים, וגם לדבר זה אין תקדים בעולם. כלומר, היו וישנן מדינות גזעניות אפוסטריורי, כאלה שהגזענות צמחה מתוכן, באופן קונטינגנטי; אבל לא מדינות גזעניות אפריורי, כמו ישראל, שהגזענות לא רק טבועה בה בהכרח; היא גם תנאי לקיומה.

הדגם הזה, אפוא, של מדינה יהודית אפריורי, הוא דגם שלא ניתן בשום פנים ליישב אותו. וזאת בשל האקסיומה הבאה: מדינה אינה יכולה להפלות אפריורי חלק מאזרחיה.

***

בכל חלקה הראשון של הציונות, מאז שקמה התנועה ועד תום העשורים הראשונים לקיום ישראל, היא ידעה הישגים יפים. יצא על כן, מבחינה מעשית מדובר באחד ההישגים המדיניים והחברתיים הכבירים ביותר בתקופה המודרנית.  די אם נציין את זה שתוך כחמישים שנה הוקמה בישראל חברה מודרנית, משכילה, בעלת התפתחות כלכלית מהירה, שהקימה מערכת ביטחון מהעוצמתיות בעולם, ופיתחה תרבות ייחודית שאפשר לקנא בה. וכל זאת מתוך מתקפות אנטישמיות; מתוך תפזורת לאומית רחבה; מול אויבים מרים; בחבל ארץ צר, מדברי וקשה; ובשפה שכמו חודשה יש מאין מתוך תרדמת של אלפיים שנה. הלב לא יכול שלא להתפעם מול ההישגים האלה.

אבל דווקא לנוכח ההישגים האלה מחלקה הראשון של הציונות, נראית הדעיכה של חלקה השני, שאנחנו נמצאים בעיצומו, עצובה ומדכדכת במיוחד. ואין מנוס מלקבוע כי הגניוס היהודי לא עבד הפעם. הישראלים הנבונים, החכמים, המשכילים והמוכשרים נשטפו ברוחה הלאומית של הציונות, התמכרו לה והאמינו באמת ובתמים כי היא המזור לכל חולייהם. היא גרמה להם לאבד את המצפן ולהפסיק להבחין בין טוב ורע. אדרבא, הציונות הפכה להיות המצפן הבלעדי של רוב הישראלים, שעל פיו יישק דבר. ההשפעה של הציונות על הישראלים הייתה, ועודנה, כל כך חזקה, שהיא מנעה מהם כל חשבון נפש וביקורת עצמית, גם אם אלה היו חיוניים להישרדותם ממש. שכן, אלמלא כך, היו הישראלים מרשים לעצמם להבין כי תפקידה של הציונות היה להוציא לדרך את המדינה, כמו טיל שמיועד להשליך את החללית מחוץ לכוח המשיכה של כדור הארץ, ותו לא. המדינה קמה, תודה לאל, ומשכך, תם תפקידה של הציונות. ועתה, נניח אחרי שלושה או ארבעה עשורי עצמאות, הייתה העת לעבור לשלב ב, שלב שבו בוחנים מה הם התנאים לא להקמת מדינה, אלא לקיום מדינה שכבר קמה. שאז היה מסתבר, שהתנאים השתנו, וכי הציונות כבר לא מתאימה אליהם. כי אי אפשר לראות בחלק מאזרחי המדינה אזרחים מסוג ב, אפריורי; ושאי אפשר לתת עדיפות לאנשים שאינם אזרחי המדינה, שהם במקרה יהודים, על פני מי שהם אזרחי המדינה, שבמקרה אינם יהודים.

אבל זה לא נעשה. מדינת ישראל נותרה יותר מדי שנים אחרי שהוקמה מדינה שבדרך, שאינה נותנת לעצמה דין וחשבון על מה פירוש להיות מדינה. ולהזנחה כזאת יש בתנאים מסוימים גם השפעה על הישרדות המדינה. כי, בפשטות, למדינה שאינה של כל אזרחיה, אין זכות קיום.

ועם זאת, כל עוד המדינה קיימת, היא יכולה עוד לשנות את דרכיה. היא יכולה להתעשת, להתחיל להבין את כל הדברים האלה, ולפעול למען הגשמתם. למען ביטול האקסקלוסיביות היהודית, למען שוויון אזרחי מהותי, ולמען פעילות עניינית יותר בטווח תחומי האחריות של מדינה מתוקנת.

***

אז מה הפתרון? מדינת כל אזרחיה אמרנו כבר. הצרה היא שנתקענו עם השטחים ועם ההתנחלויות, בבחינת לא לבלוע ולא להקיא. שכן, לבלוע פירושו להכשיר את שרץ הכיבוש של עם זר, בניגוד לחוק הבינלאומי, ולתת אזרחות לשני מיליון פלסטינים; ואילו להקיא פירושו למצוא פתרון למאה אלף מתנחלים יהודים, ולהצטמצם בשטח גיאוגרפי קטן מדי. ושלא לדבר על נטישת שטחי אבות כמו חברון בית אל ושילה.

אך האמת היא שזאת דילמה מלאכותית, שנשענת ברובה על הנחת היסוד הישנה, שכבר ראינו שהיא כוזבת, דהיינו, של מדינה יהודית. שהרי, רק לפיה הפלסטינאים מאיימים על המאזן הדמוגרפי. זה גם מייתר את ההתיחסות לצרכיו הלאומיים של עם פלסטיני, שתמיד הועלתה כנגד הנחת קיומו של ׳עם יהודי בארצו׳, כלומר, ציונות. וגם הקושי המשפטי/המוסרי שבסיפוח השטחים נשען בעיקר על הנחת חוסר השוויון בין היהודים לפלסטינים. על כן, התשובה התיאורטית, לפחות, היא קלה: הבחירה צריכה ליפול על ׳לבלוע׳, כלומר, לספח את השטחים, להחיל עליהם ריבונות ישראלית, ולאזרח את כל תושבי הקבע של השטח. ובמילים אחרות, הפתרון למצב הישראלי שנדון לעיל הוא הקמת מדינת כל אזרחיה דמוקרטית וחילונית ששמה ישראל בין הים התיכון לירדן. כך תתאפשר לפלסטינים מדינה שבה הם אזרחים שווים; מדינה שלא תאיים על ישראל; המתנחלים ימשיכו לשבת במקומם; יהיה חופש תנועה לכולם ואפשרות ביקור בכל האתרים, כולל באתרים הקדושים; יהיה חופש דת אך ורק בתחומי היישוב ובמקומות הציבוריים המורשים; והדתות השונות יהיו כפופות למדינה, וכמובן שאף אחת מהן לא תחלוש על המדינה, כפי שקורה בדגם הציוני. ועל חלק משאר אינסוף ההשלכות של מהלך זה, בפעמים הבאות.