כשההתיישבות הנאצית ביהודה ושומרון החלה,

13/6/2023

עידן קדם

שמי אביב בהירים עוד ריחפו מעל מדינת ישראל הצעירה. המדינה הייתה יחסית בראשיתה, ילדים עוד הלכו לבית ספר, אנשים עוד נסעו לעבודה, ממשלות עוד היו טרודות בניהול המדינה, והפשע עוד נקרא ׳העולם התחתון׳. המדינה הייתה מפותחת אבל לא יותר מדי, חזקה אבל לא יותר מדי, מושחתת אבל לא יותר מדי.

כבר העלייה הראשונה של מתנחלים לסבסטיה נתפשה בעין הישראלית של אז כמוזרה, תימהונית קצת, כי היא כללה מרכיבים שלא היו מוכרים כל כך עד אז בנוף ההגשמה הציונית: צעירים ופחות צעירים, חובשי כיפות ובעלי ציציות, שמשתלטים על אזורים טרשיים בין כפרים ערביים שזה עתה נכבשו, נושאים ספרי תורה ונאומים חדורי להט משיחי על שיבה לארץ אבות, ומזמרים ניגונים יהודיים מתריסים. וזאת, במקום לרקוד הורה לצלילי אקורדיון, לשיר שירים סוציאליסטיים וחברה'מניים, ולתקוע יתד לקול נאומים חוצבי להבות של הרצפלד. זה היה אם כן זר ומוזר לעין החילונית-סוציאליסטית של אז, ובצדק: שום דבר טוב לא צמח מההשתלטות הרבנית הלא ריבונית הזאת על שטחים שישראל הרשמית כלל לא הכירה בהם, ולא שלחה אף אחד מיוזמתה ליישב אותם. היה מדובר אפוא ביוזמה פרטית אינטרסנטית שאותם גורמים מתנחליים נקטו בה על דעת עצמם, בלי לקבל רשות מהמדינה, ובעצם, בניגוד גמור למדיניותה, לחוק ולכללי מנהל תקין, ושהייתה צריכה לחזור עד מהרה כלעומת שבאה, כדי להשיב את הסדר ואת סמכות המדינה על כנם.

אלא שהמדינה הייתה אז כאמור צעירה יחסית, האופק היה בהיר, ולאיש לא היה דחוף לפעול נגד פעולה חלוצית של כמה אידיאליסטים, גם אם תימהוניים למראה, ליישוב הארץ. בעין הישראלית, הצביון הציוני של פעולת ההתנחלות גבר בסופו של דבר באופן מכריע על זה העברייני, והוא זה שהכריע את הכף מבחינת השלטון להעלים עין, לאשר  בחצי פה ובדיעבד את ההתנחלויות הראשונות, וזאת, במקום לאכוף את החוק והסדר ולפנות אותן.

המחדל הזה של ממשלות מפלגת העבודה ואחר כך של הליכוד, יצר את המציאות המבעיתה של שליטה ארוכת שנים על שטח לא ריבוני, ולו משום שאיש מהפוליטיקאים שנבחרו מאז ועד היום לכנסת לא מעלה על דעתו לעשות בכל נקודת זמן מאז אירוע סבסטיה, מול פי אלף יותר מתנחלים, ומול פי מאה יותר התנחלויות, מה שלא העזו כבר אז ממשלות ישראל מול כמה אוהלים או קרוונים וקומץ מתנחלים.

כך קורה שכבר עשרות שנים מדינת ישראל נלפתת בידי כת נאצית שיושבת מחוץ למדינה, שחושבת, וצודקת, שמותר לה הכול, כולל להכתיב תנאים ומדיניות למדינה שמארחת אותה. עובדה: הם מפירים את החוק ואת ריבונות המדינה, ומקבלים כל שנה יותר כספים, יותר הקלות, יותר תמיכה מצה״ל, ויותר תמיכה ציבורית. עד כדי כך שהיום המדינה זה הם. הם כבר שנים הזנב שמכשכש בכלב. שנאמר: בישראל ייסדנו את מדינת הנאצים השנייה.

על כן, לא יעזור לרדת לפרטי הכרוניקה של מה שקוראים ׳כיבוש׳. לא יעזור לספור כמה עצי זית עקרו מתנחלים, על כמה שטחים פלסטיניים הם השתלטו, וכמה ילדים פלסטיניים הרג צה״ל, כמנחה בשבילם. כל העיסוקים מהסוג הזה רק מועילים לכיבוש, כי הם מקבלים אותו כעובדה; הם כאילו אומרים, הכיבוש הוא בסדר, אבל אופן התנהלותו הוא מבהיל. מה המסקנה מגישה זאת? שצריך רק לתקן את הנימוסים הרעים של צה"ל ושל המתנחלים מול הפלסטינים, ואז הכול יהיה בסדר; אז, הכיבוש יוכל להימשך לנצח. ובכן, זאת כאמור טעות. במקום זאת, צריך לחזור לבייסיק: לא עיסוק במה לא בסדר בפרקטיקה של הכיבוש, אלא מה לא בסדר בו כשלעצמו, בלי קשר לתולדותיו. ומה שלא בסדר בכיבוש, שעדיף לקרוא לו ׳השליטה בשטחים׳, הוא היותה של השליטה הזאת לא ריבונית. ההגמוניה הציונית בארץ העלימה עובדה זאת כל השנים, ובהצלחה רבה, כי מבחינתה מה שחשוב הוא השליטה היהודית על שטחי ארץ־ישראל, ולאו דווקא קיום המדינה. מה שעולה בקנה אחד עם השקפת תנועת ההתנחלות, ולכן מסביר את התמיכה בה מקיר לקיר מצד הפוליטיקה הישראלית מאז ומתמיד. נדגיש, אפוא: מרגע שהמדינה קמה, מה שחשוב הוא קיומה וטובתה, ועל הציונות היה לרדת למקום שני, ולהתקיים, אם בכלל, רק במידה שאינה סותרת את תנאי ההתקיימות של המדינה, כולל את היותה דמוקרטית. על פי שיקול זה, מדינה, שהיא ביטוי מקביל ל׳ריבונות׳, ששולטת על שטח שאינו בריבונותה, חותרת למעשה תחת עצמה. אין פירוש הדבר שמלחמות הן אסורות, שניצחונות בהן הם אסורים, או שכיבושי שטחים במסגרת המלחמות הללו הם אסורים. להיפך. אלא שמשעה שמדינה כובשת שטח במלחמה, עליה לכלכל את מעשיה במהירות האפשרית, ולהחליט מה לעשות בשטחים אלה. בגדול, יש שתי אפשרויות: להחיל על השטחים האלה את ריבונותה, או לסגת מהם. והשיקולים הם מגוונים: מלחמת הגנה, כן או לא; ביטחון; דמוגרפיה; סנטימנטליות; ואפילו זכות אבות. אבל כל אלה משניים לעצם ההכרח להישמר מהיעדר ריבונות. כי היעדר ריבונות פירושו היעדר מדינה. וזה בדיוק מה שקורה בשטחי יהודה ושומרון מצד מדינת ישראל מאז 1967.

לישראל אכן היה צידוק לכבוש את השטחים ואף להחזיק בהם; אלא שהיא מעולם לא החליטה מה לעשות בהם, ונשארה לשלוט על שטח בלי להחיל עליו ריבונות. ולא זו אף זו, היא מלכדה את עצמה באמצעות הכנסת אלפי ישראלים לשטח לישיבת קבע, באופן שכמעט לא מאפשר לסגת משם, או להחליט איזו החלטה פוליטית נקיית דעת לגביהם. מה גם שהגן המתנחלי כבר פשה בכל המערכות הישראליות בתוככי המדינה, והרקיב אותן אולי לבלי שוב, באופן שלא נותר כמעט ייצוג לנקודת מבט לא מתנחלית בציבוריות הישראלית.

אז מה צריך לעשות? ובכן, קודם כל, צריך שדי ישראלים יבינו זאת, ויתנערו מהציונות ומפירות הבאושים שלה. זה מרכיב מכריע לצורך השקפה מדינית אקטואלית ורלוונטית על האירועים. השקפה כזאת, שכבר לא רואה את הציונות כמרכז הכובד של ההכרעות המדיניות והאחרות בארץ, חיונית כדי להבחין באנומליה ההרסנית של מדינה ששולטת על שטח שאינו בריבונותה, וששולטת על אנשים בלי לתת להם זכות בחירה לפרלמנט. שכן, כאמור, הראשון מבטל את היותה של ישראל מדינה, והאחרון מבטל את היותה דמוקרטיה.

שנית, יש להבין שאין טעם לחלום, לחשוב או לדבר על פתרון של ׳שתי מדינות לשני עמים׳, וזאת מכמה סיבות. אחת, שפתרון כזה מניח ביסודו את המדינה היהודית, אף שזה, כפי שנאמר, בדיוק הבעיה שמאפשרת את בעיית השטחים. ולכן, אין שום טעם לדבר על ׳שני עמים׳. די לדבר על העם הישראלי בלבד. גם בידודו של העם הפלסטיני מהעם הישראלי לא תשרת את המצב, כי זה יקשה על ההיפרדות מהעם היהודי הטריטוריאלי (ציונות), ינציח את האיבה האלימה בין שתי הטריטוריות, וישאיר לשתיהן נתח טריטוריאלי פעוט, שיותיר את שתיהן ממורמרות ומתוסכלות. סיבה שניה, לא סביר שהפלסטינים יצליחו להקים ישות מדינית, ובוודאי אחת מוצלחת.

שלישית, אף כי הדבר ניתן טכנית, גם לא סביר היום לפנות את כל, או רוב, או חלק מהמתנחלים אל הצד המערבי של הקו הירוק. מדובר ביותר ממאה אלף איש שקבעו שם את ביתם, שפינוים יכול ליצור בעיות פנימיות קשות בתוך ישראל, בנוסף לבעיות הקשות שכבר קיימות היום. פינוי מרחיק לכת כזה יכול היה להתקבל על הדעת בנסיבות אחרות, כמו הסכם שלום עם מדינת אויב קיימת, וכשעל השולחן נמצאים מרחבים גדולים, כששתי המדינות צפויות לקבל ממנו תמורה משמעותית.

רביעית, כפי שכבר נרמז לעיל, שני העמים צפויים לצאת מופסדים מהעסקה של חלוקה לשתי מדינות, שתמנע משניהם תנועה, מגורים, התפרנסות וקיום פולחנים דתיים בחלקי ארץ חשובים להם בין הים התיכון לירדן.

על שום כך, יש צורך בפתרון אחר, כזה שמנמיך את מעמד היהדות בישראל, מעלה את מעמד הישראליות, ומוכן לקבל את הלא יהודים כאזרחים שווים. או אז, אפשר יהיה להציע לפלסטינים את העסקה הבאה: לכלול אותם כאזרחים שווים במדינת ישראל החדשה, שתשתרע בין הים לנהר, על כל השטחים שנמצאים היום תחת שליטה ישראלית כזאת או אחרת. הפתרון הזה יביא לכמה דברים: יבטל את העדר הריבונות הישראלית בגין השליטה בשטחים; יבטל את העדר הדמוקרטיה הישראלית בגין השליטה בשטחים; יפסיק את האלימות הרצחנית בין שני הגופים העוינים, ויביא לסיום ה׳סכסוך הישראלי פלסטיני׳; יעניק לפלסטינים אזרחות וריבונות במדינה מן המוכן; ישאיר את המתנחלים, ברובם, במקומם; יאפשר חופש תנועה מוחלט של כולם בכל מקום, למעט סייגים הכרחיים; יעניק לישראל החדשה תמיכה בינלאומית גדולה; יאפשר לישראל להתרכז בעניינים אזרחיים חשובים, במקום להנציח אי צדק כולל שמכביד עליה יותר ויותר, ומאיים להטביעה. ועוד.

כדי שזה יוכל להתקיים, על השקפה ברוח זאת לבוא לידי ביטוי בין מערכות הבחירות, וביתר שאת, בבחירות עצמן, ובקידום מפלגות שחורטות זאת על דגלן.