עדיף בלי ארצות הברית

2/4/2023

עידן קדם

אחד מסממני ההפיכה המשפטית של היום הוא התערערות היחסים של ישראל עם ארה״ב. בשורה של התבטאויות ומחוות סימן הממשל בארצות הברית את העובדה כי אינו שבע רצון מתוכניות הקואליציה של נתניהו לשנות באופן כה עמוק את המשטר בישראל, ובאופן יותר ספציפי, מהפיכתה של ישראל מדמוקרטיה לדיקטטורה.

ובאופן צפוי למדי, המחאה נגד ההפיכה אימצה עובדה זו לטובתה, בעודה מציינת שקירור היחסים עם ארה״ב הוא עוד שלב בהתדרדרות המסוכנת של ישראל בעטיה של הרפורמה או ההפיכה. דוברים שונים ציינו את הקשר ההדוק וחסר התחליף שיש לישראל עם ארצות הברית, שאמנם מבוסס על אינטרסים הדדיים; ואולם, לישראל יש בו הרבה יותר עניין והרבה יותר מה להפסיד אם ייפסק. שכן, ישראל היא מעין מדינת חסות של ארצות הברית, שארצות הברית תומכת בה כלכלית, צבאית, מוסרית ומדינית, ובלעדי תמיכה זו, ישראל עלולה ללכת לאבדון.

ואולם, ראוי לשאול, מה טיבה של תמיכה זו של ארצות הברית ואת מי היא משרתת? ובכן, בראש ובראשונה, נמצא, כך נדמה, הסיוע הצבאי. סיוע זה מאפשר לישראל להחזיק צבא עוצמתי, אולי החזק באזור, ואחד החזקים בעולם. וזאת, על יסוד ההנחה שהוכחה פעמים רבות, שמדינת ישראל כמדינה יהודית לא מתקבלת בידי מדינות האזור המוסלמיות, ושהן לא יהססו להשמידה אם יהיה להן די כוח לכך. אבל בינתיים, האיומים האלה פחתו, בין אם בגלל הסכמי שלום (מצרים וירדן); בין אם משום היחלשות המדינות (סוריה); ובין אם משום שהתעייפו משאיפות השמדת הציונות שלהם. אלא שבד בבד עם זה, צה״ל ומערכת הביטחון הישראלית כולה לא הפסיקו לגדול ולהתפתח, לא במעט הודות לסיוע הארצות הבריתי, עד שנהפכו לצבא שיש לו מדינה. מדינת ישראל עצמה ממשיכה להשקיע במערכות הביטחון שלה הון עתק, שחייב לבוא על חשבון דברים אחרים, ולמעשה, המערכת הצבאית הפכה לקסטה פריווילגית בעלת אמצעי מחיה מופלגים ומופרזים, בכלל, וביחס לממוצע במדינה, בפרט, שאין לה כל אינטרס להפסיקם או למתנם. הצבאיות בישראל הפכה עם השנים למערכת שמצדיקה את עצמה, גם ללא תכליות אובייקטיביות, באופן שמשעבד את המדינה אליה, ומפחית יותר ויותר את היכולת של המדינה לשלוט בה ולבקר אותה. עד כדי כך, שהיום לא ברור האם האיומים הצבאיים שעוד נותרו כלפי ישראל, מצד איראן, חיזבאללה והטרור הפלסטיני, אינם מתוחזקים ואף מנופחים בידי מערכת הבטחון הישראלית, רק כדי לשמר את הרלוונטיות הפנימית שלה בישראל, ואת הסיוע הגדוש מארצות הברית, שנסמך על האיומים האלה. בקיצור, ישראל כמובן צריכה צבא, אבל ספק אם כזה גדול ונפוח. ובכל מקרה, גם את כל זה מסייעים הארצות הבריתים בנדיבותם לקיים.

סיוע נוסף שלהם הוא במישור המדיני, בראש ובראשונה בעטיו של הכיבוש בשטחים. כיבוש זה, שנתפס כלא חוקי מבחינת הקהילה הבינלאומית, מפגיש את ישראל עם התנגדויות וסנקציות מצד הקהילה הזאת, ובמיוחד, בזירה הבינלאומית של האו״ם. ארצות הברית, כמעצמה עולמית, ניצבת חוצץ בין הסנקציות האלה לבין ישראל, ומגינה עליה פעם אחר פעם. אך האם הכיבוש בשטחים הוא אינטרס ישראלי? האם הוא אינטרס של הישראלים? האם הוא אינטרס של כל הישראלים? בכלל לא בטוח, ואולי בטוח שלא. כי יש דברים שהקהילה הבינלאומית לא ערה להם, מפני שהיא מוטה לכיוון הפלסטיני, וגם השמאל הישראלי לא. לכן יש לומר כי אל נכון, השליטה בשטחים מעוללת שתי עוולות חמורות להוויה המדינית של ישראל, עוד לפני העוולות הפרקטיות בשטח. אחת היא השליטה הלא ריבונית על שטח. שליטה ממושכת זאת יוצרת מצב של העדר ריבונות בכל שטחי ישראל, ולפיכך, לביטול המדינה. עוולה שניה שעולה מזו, היא באי מתן זכות בחירה לפלסטינים שנמצאים תחת שליטת ישראל. מצב זה, גם הוא מבטל את הדמוקרטיה בכל ישראל. אז למה בעצם שננצח במאבקים הדיפלומטיים האלה בעולם, לקיום מצב שלמעשה משמיד את הריבונות הישראלית? וכל שכן, מדוע שנרצה שמישהו יעזור לנו לנצח בעימות כזה?

ולבסוף, ארצות הברית תומכת בישראל כמדינה יהודית. הרקע הוא ברור: ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם; ישראל קמה כבית לעם היהודי בכלל, וכמקום מקלט לשארית הפליטה מהשואה, בפרט; היהודים לאורך ההיסטוריה היו, ועדיין, מיעוט נרדף; המזרח התיכון הוא אזור שורץ מוסלמים חורשי רעה. ואולם, הדעת נותנת, שאין סתירה בין נימוקים אלה לדעה שמדינה יהודית היא מושג בעייתי. היהודים יכולים אמנם להיות מיעוט נרדף שחובת הקהילה הבינלאומית להבטיח את קיומו ואת זכויותיו; ואולם, בשעה שתובנות אלה מובילות למדינה יהודית במהותה, אנחנו עוברים לסיטואציה חדשה ואף בעייתית, שאיש כנראה לא שיער. שכן, מדינה יהודית במהותה פירושה מדינה שמפלה אפריורי בין אזרחיה. והנה, באנו לברך ויצאנו מקללים; מלהיות דת או עם נרדפים ומופלים לרעה, שרק רוצה עצמאות וריבונות, הפכנו לעם רודף ומפלה. מלהקים בית לאומי לעם היהודי, הפכנו למדינה שהופכת כל לא יהודי בה לאזרח סוג ב. שלא לדבר על שלל עיוותים וסטיות שנובעים מהמהות הזאת של המדינה, שההפיכה המשפטית היא רק שיאן הזמני.

אם כן, גם עיקרון יסוד מקודש זה של מדינה יהודית איננו עולה בקנה אחד עם טובת המדינה והעם הישראלי, על אף שגם בו תומכת ארצות הברית ללא סייג.

מסקירה קצרה זו אפשר ללמוד אפוא שתמיכתה של ארצות הברית בישראל משרתת יותר את תפיסת העולם של הימין מאשר זו של השמאל. ועל כן, דווקא הימין, תומך הרפורמה, צריך היה להיות מודאג יותר מהתנדנדות היחסים בין ישראל לארה״ב. ולהיפך: דווקא מתנגדי הרפורמה, שאין שום סיבה שלא לקרוא להם שמאל, צריכים להתעודד מאפשרות ההפסקה הזאת של תמיכת ארצות הברית. כי אולי יהיה בזה כדי סוף סוף להעמיד את המדיניות שלנו בשטחים למבחן אמיתי, וכך אולי להביאה לסיום; לארגן את המדינה סביב אזרחיה האקטואליים, במקום סביב העם היהודי; להפחית את העוינות הקרובה והרחוקה, ובכך לצמצם מאוד את הכוח הצבאי (ועדיין להשאירו חזק. זה אפשרי) ובמקביל, לחזק את החברה האזרחית; ולהפוך סוף סוף את ישראל למדינה עצמאית באמת (כפי שדווקא תומכי הרפורמה דורשים היום במין חוסר מודעות עצמית), שלא נסמכת ותלויה באח הגדול מעבר לים, ולא מתעקשת מכל צינון ארצות הבריתי. ואת תמיכתה המוצדקת של ארצות הברית במדינה ישראלית דמוקרטית וליברלית, היא יכולה לבטא כשהיא לעצמה, בלי להיות מדינת חסות של ישראל.