היהדות כדת המוות

17/102025

עידן קדם

רבים מתפלאים על השריון הקשיח שעוטה הפיהרר נתניהו למול זוועות החמאס בשבעה באוקטובר, וגם מול זוועות הצבא הישראלי בעזה. שום שריר בפניו לא זע, שום מחוות השתתפות בצער לא נרמזת מצידו, גם לא כלפי האסונות שחוו בני עמו. עיניהם של רבים גם היו קרועות לרווחה מתדהמה לנוכח משתה הטמטום בכנסת ביום שחרור שארית החטופים מעזה, שבו הכת הביביסטית התבוססה בשמחה, לא על החטופים, אלא בהתעלמות מהם ומסבלם ומאסונם של אלפי ישראלים, כדי לפרכס עד אובדן חושים את אדוניהם טראמפ, ועבדו נתניהו. מאיפה האטימות הזאת? שואלים אזרחים תמימי לב; מה פשרה של ההתעלמות הזאת? הם תוהים.

אז זה כנראה לא מקרי. שהרי אותה קואליציית רשע של נתניהו גם התעלמה מאסון שבעה באוקטובר עוד בהתהוותו, וגם בהמשך כשעוד היה טרי; הם לא דרשו בשלום הקיבוצים; הם לא טרחו להגיע אליהם; והם לא נרתמו, כפי שדורש תפקידם, כדי לסייע לאנשים וליישובים שנפגעו. במקום זאת הם שידרו זחיחות בלתי מובנת וחזיונות על ביאת המשיח.

לוותיקים יותר מביננו הדברים האלה יראו דומים למסע השיקוצים שניהל המחנה הזה אל מול יצחק רבין וממשלתו כשרקמו את הסכם אוסלו, אי אז, בשנות התשעים. מחנה הימין לא בחל אז בהצגת רבין כקצין אס־אס; בהחלת דין רודף עליו; בנשיאת ארון קבורה שחור שמרמז על הגורל הצפוי למקדמי ההסכם; בתלישת סמל מכונית השרד של רבין, גם כן כאיום מפורש לפגוע בו; ומאוחר יותר, ברציחתו של רבין ממש; במצהלות השמחה שנשמעו אז במחנה הימין; או באיפוק הקפוא למול הרצח שאנשיו הסכימו בטובם לבטא כדי לא להיות גסי רוח מדי.

ועוד קודם לכן, נזכור את המחתרת היהודית־המתנחלית שפגעה בראשי ערים פלסטיניים ובאחרים, וביקשה לפוצץ את כיפת הר־הבית, כדי לחולל מלחמת גוג־ומגוג שתשנה את המצב הפוליטי, איכשהו, דווקא ׳לטובתנו׳. ואלה האחרונים הלא נשענו על מחתרות אצ״ל ולח״י, שבשנות הקמת המדינה היו אלה שבחרו ברציחות ממוקדות של קציני צבא בריטיים, ובפיגועי טרור שהרגו עשרות ומאות אזרחים. אותן מחתרות שהיו הבסיס הפיזי והרוחני של הליכוד, והימין בכלל, דהיום. ולא נשכח גם את עמי פופר וברוך גולדשטיין, ג׳ייק טייטל, ישי שליסל ועוד שורה ארוכה של רוצחים מטעם היהדות.

ללמדנו, שמחנה הימין לדורותיו לא נבהל ממוות ומגופות. אדרבא, אלה, בנסיבות המתאימות, אפילו מעלים סומק בלחייו, והרהורי גאולה במחשבותיו. ונשאלת השאלה, מאין קידוש המוות הזה? מאין נשיאת העיניים הזאת לחורבן כמתכון לחזון אחרית הימים? האם זאת היהדות האמיתית? ואז אנחנו נזכרים שהיהדות כבר אלפיים וחמש־מאות שנה היא דת שמתבוססת במוות, ואוכלת גופות ילדים לארוחת בוקר. אז מה זה בשבילה ראשי ילדים ערופים וכמה משפחות שנשרפו חיים? הרי כל ההיסטוריה היהודית רצופה בגופות. זה הלחם והחמאה של הדת הזאת; זה הדנ״א שלה; היא חיה מזה. כבר התנ״ך מזכיר לא פעם את מנהג הקרבת הילדים שהיה נהוג בקרב עדות ישראל. המוכר מהסיפורים הוא כמובן סיפור עקידת יצחק, שלא התקיימה בסופו של דבר, אבל שמעיד שהאפשרות לא רק הייתה קיימת, אלא שהנכונות לקיימה מצטיירת בעיני אלוהים העברי כתכונה מצטיינת ועילאית. הרי בסופו של הסיפור אלוהים מבטיח לאברהם שירבה את כל זרעו, לא כי לא שחט את בנו, אלא להיפך, כי היה מוכן לעשות זאת. בסיפור מישע מלך מואב אמנם מתוארת הקרבת בנו בכורו של מלך נוכרי; ואולם, גם מנקודת מבטו של המספר המקראי, שמגולל בפרוטרוט את היערכות מלכי ישראל, יהודה ואדום למלחמה נגד מואב, מצוין אירוע הקרבת הבן המואבי כנקודת מפנה דרמטית במלחמה – שהתפתחה עד אותו רגע לטובת קואליציית המלכים – דווקא לטובת מישע מלך מואב. עד כדי כך, שבלי הסבר נוסף, קואליציית המלכים נפוצה לכל רוח, ונסוגה. מקרה נוסף הוא נבואת ירמיהו, המעידה על אנשי יהודה: ״ובנו במות התופת אשר בגיא בן־הינום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש״. ולא מדובר כאן בעובדי אלילים, אלא בעובדי יהווה אדוקים, או בלשון ימינו, ׳יהודים׳. בבסיסו של דבר, גם במקרא הנוהג הזה של הקרבת ילדים התקיים מראשיתו כדי לפייס את אלוהים כדי שלא יתנכל לנו, או שיעזור לנו. כלומר, כבר שם יהודים העדיפו להרוג אחרים כדי להציל את עצמם; או אפילו ראו בהרג כזה בידי האויב סיבה מוצדקת לכישלונם! ואם בעניין רציחות קרובים כקרדום לחפור בו עסקינן, אנחנו נזכרים גם בשואה הקודמת, שרבים רואים בה מנוף להקמת מדינת ישראל. גם היא פינתה חיש מהר את מקומה כשואה גרידא, ונוצלה ניצול ציני בידי הציונות, שלא היססה לסחוט אותה עוד ועוד, גם כשכבר כולם הסכימו שאנחנו קורבנות ושמגיעה לנו מדינה (אוי לאותה הסכמה), כדי להשיג עוד ועוד חמלה מן העולם, ועוד ועוד קרדיט לעשיית פשעים ומעשים שלא ייעשו.

אך לא אלמן ישראל, והתנ״ך גם מציע אלטרנטיבה לתרבות הקורבן. אותו ירמיהו, שכופר במנהג הזה, אומר בהמשך הפסוק על שריפת הילדים, מפי יהווה: ״אשר לא ציוותי ולא עלתה על ליבי״. כלומר, לפי ירמיהו, יהווה מתנגד לנוהג העלאת ילדים לעולה. ואילו מיכה מביא את שאלתו הרטורית של יהווה: ״במה אקדם יהווה, איכף לאלוהי מרום? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה…האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי?״ ועונה מיכה: ״היגיד לך אדם מה טוב ומה יהווה דורש ממך, כי אם עשית משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך״. בלשון ימינו ירמיהו ומיכה הם שמאלנים שנאבקים נגד יהדות הקורבן לטובת מערכת המשפט ולטובת מדינת רווחה נאורה, מתקדמת, ליברלית ודמוקרטית. אך נא לא לטעות, כהיום כן אז, ירמיהו ומיכה היו מיעוט אופוזיציוני שנלחם בדת הנוהגת. שכן, כהיום כן אז, רוב העם העדיף יהדות אמיתית, עם בשר, על פני יהדות צמחונית, דלת קלוריות והומניסטית.

הליכוד והימין המכרכרים כשוטים לפני אדוניהם – שנאטמים מול זוועות שמתחוללות לנגד עיניהם ובמשמרת שלהם; שזה לא מזיז להם, כי הם רגילים לזה; שמתעמרים בכוונה באנשים שאיבדו את כל עולמם; שבזים לפשעי המלחמה שמבצע הצבא הסר למרותם; שמחויבים לדת המוות היהודית, ולא, עם כל הכבוד, לעם ישראלי קיקיוני ומומצא, שמפנטז על חיי רווחה ומותרות במקום על חיים של פיח, עופרת ודם – הם אפוא שומרי המסורת וממשיכי השלשלת של היהדות, שלאורכה מוטלות גופות בשורה ארוכה ארוכה. ומהשורה הזאת, מתברר, לא ישחרר גם המוות.