הנגב המערבי מול גוש קטיף

15/10/2023

עידן קדם

לא קשה לשער מה הייתה תכלית הפעולה של חמאס בחדירה ובטבח בשבעה באוקטובר. היה כמובן עניין החטופים שנועד כדי לשחרר אסירים פלסטיניים מהכלא בישראל. אבל היה גם זריעת רצח, הרס, חורבן ופחד בחבל ארץ־ישראלי. ברור הוא שהחמאס רוצה בכל מאודו לסלק את הישראלים מכל הארץ שהוא רואה בה ארצו. נשימתו ארוכה, והוא עושה זאת בשלבים תוך התעצמות מתמדת. סילוק חבל קטיף היה אחד השלבים האלה, ובין אם היה זה יוזמה ישראלית, ובין אם זה נבע ממנו, החמאס כנראה רואה בזה הצלחה שלו. כל הטילים שהוא משגר כל השנים לישראל הם כמובן חלק מרכזי במאמץ הרצוף הזה לערער את חיי הישראלים ולגרש אותם מפה. אבל בזה לא די, מבחינתם. לא רק כי כיפת ברזל משבשת לחמאס את התוכניות, אלא כי הירי שלהם לא תמיד מדויק וכנראה שאין בו די עוצמה כדי לחולל איזה שינוי משמעותי. הם היו צריכים לעלות שלב, ולבצע איזה פעולה שתחולל נזק טקטוני בישראל, שידחוק עוד ישראלים מחוץ לעוד שטח, בדומה למה שנעשה בגוש־קטיף. על כך ישראל נלחמת עכשיו, לפחות לכאורה: לבטל את כוחו הצבאי של חמאס, כדי שתושבי הנגב המערבי יוכלו לחזור לבתיהם ולשקמם.

והנה, אין דבר שמשמח את הימין הישראלי יותר מזה: ׳אמרנו לכם׳, הם בטח יגידו, ׳רציתם לפנות את חבל־קטיף שלנו, ועכשיו אתם צריכים להילחם על הנגב המערבי׳. ללמדנו, כי הייתה זאת טעות לפנות את חבל־קטיף. לאחדים מאנשי הימין יש אפילו אספירציות להקים את החבל הזה מחדש. ואולם, טעות בידם. וזה אחד האסונות הגדולים בהקמת התנחלויות בכלל מחוץ לשטח הם ישראל הריבונית: שהן מטשטשות את עיני הציבור מלהבחין בהבדל שבין שטח ריבוני ללא־ריבוני. גוש־קטיף לא רק שהיה חייב להיות מפונה, אסור היה להקימו מלכתחילה. שכן, זה לא היה שטח ישראלי. הוא הדין בכל הישובים הישראלים הלא־ריבוניים האחרים. כי על־אף שהנושא הזה לא נדון כלל בשיח הישראלי, הוא חשוב מאין כמותו. שכן, כל שאלת ההצדקה של מדינה מבוססת על קיום תנאי ההתאפשרות שלה. ושליטה על שטח לא־ריבוני היא לא אחד מהם. כלומר, חבל־קטיף והתנחלויות אחרות ערערו את עצם קיום המדינה, ואף ביטלו את קיומה דה־יורה: מדינה אינה יכולה לשלוט על שטח שאינו בריבונותה (לאורך זמן), ובוודאי שלא להקים בו ישובים. את הדבר הזה אין לומר בשום פנים ואופן על הנגב המערבי, ועל ישראל הריבונית בכלל, ולכן, יש הכרח היום גם לחסל את החמאס וגם לשקם את יישובי הנגב המערבי. אם־כי חובה לאור הדברים הנ״ל להבין ששליטה על שטח לא־ריבוני אחד משליכה גם על הלגיטימיות של ריבונות השטח כולו; כלומר, העדר הריבונות ביהודה ושומרון מבטלת לא רק את מעמדה המדיני של יהודה ושומרון, אלא את המעמד המדיני־ריבוני של כל ישראל. ולכן ההתנחלויות האלה כל כך מסוכנות.

מה שקורה בישראל מאז מלחמת ששת־הימים הוא אפוא החלשות הולכת וגוברת של ישראל לא מפני שהיא שולטת על עם אחר, או מפני שהיא מפירה זכויות אדם, אלא כי היא חותרת תחת תנאי ההתאפשרות שלה עצמה. זה גם משרת את אויבינו, כי הם יכולים לומר לעצמם ולנו: ׳אם דין גוש־קטיף כדין הנגב המערבי, ופיניתם את גוש־קטיף, עם קצת עזרה תפנו גם את הנגב המערבי׳. וזה גם מחליש את העמדה הישראלית, שלא יודעת לענות על טענת האויב ההיפותטית הזאת, ולא יודעת לנמק בפני עצמה מה לכל הרוחות מחזיק אותנו בארץ, אם לחץ כלשהו מצליח לפנות אותנו מחבל ארץ שלנו.

אבל כל זה לא נובע מהכיבוש של ששת־הימים, אלא מחזון המדינה היהודית. הוא שבוחן הכול לפי נייר הלקמוס של ׳ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל׳, שאין בו, לא במקרה, שום התייחסות לא למושג המדינה בכלל, ולא למדינה בשם ישראל בפרט. הוא שמשטח כל אחיזה ישראלית בשטח על מישור אחיד, כי עניינים מדיניים־ליגאליים לא מעניינים אותו. זה היה אמנם טוב בימים שלפני הקמת המדינה, אבל לאחר הקמת המדינה, וככל שנקפו השנים אחר כך, זה היה בגדר גישה אסונית.

פינוי גוש־קטיף היה אפוא מהלך שחיזק את ישראל הריבונית, והיה צריך לציין זאת במפורש, אז ובכל השנים מאז. זאת, בלי שום קשר לשאלה אם חמאס הרוויח מזה או לא. הבעיה היא שזה היה מהלך חלקי בלבד ולא מספיק. המהלך הנכון הבא צריך להיות החלת ריבונות על כל שטחי השליטה של ישראל, וכינון מדינת כל אזרחיה.