מהי ציונות

8/82025

עידן קדם

מהי ציונות? השאיפה להקים מדינה יהודית, רצוי בארץ־ישראל. אבל אחרי הקמת מדינת ישראל כשהשאיפה הזאת תמה, קיבלה הציונות משמעות נוספת: הרצון לקיים את המדינה היהודית. מדינת ישראל חינכה כל השנים את אזרחיה היהודים למזג בין שתי המשמעויות האלה ללא הפרד, והפכה אותן לגרעין אטומי אחד שאין להרהר אחריו. כיום, נכונה לנו משימה לבקע את האטום הזה מחדש לשני חלקיו: הקמת המדינה היהודית לחוד וקיומה לחוד.

יש לזה כמה טעמים: ראשית, הערבוב הזה בין הכמיהה למדינה לבין קיומה בפועל מותיר במשהו את קיומה הנוכחי על בלימה, בלתי מוגמר, ולכן רעוע. אנשים, כביכול, רוצים להשהות עוד ועוד את התחושה הרומנטית נוסטלגית של ערגה למשהו לא מושג, ובכך לא מספיק מקפידים על הלכות המדינה הקיימת. זה מצב מסוכן לאורך זמן. שנית, והכי חשוב, הציונות לא צודקת. ואין סיבה להנציח את חוסר הצדק הזה. הציונות לא צודקת כי היא גוזרת קביעה מראש של זהותה האתנית והתרבותית של המדינה, גזירה שאין לעמוד בה. לא רק שזה גוזר אפליה אפריורי של חלק מאזרחי המדינה; ולא רק שזה יוצר היררכיה אפלייתית ורעילה בין האזרחים היהודים לבין עצמם; אלא שזה יוצר גם פקעת של עיוותים וסטיות שכולם קודש להבטחת הגזירה הזאת של זהות יהודית בהכרח. הדבר הזה הוא רע בכל מקרה, גם בשלב הרעיון הגולמי; אבל במיוחד כשאנחנו נוכחים בכך שנושאי הזהות היהודית האדוקים ביותר הם גזע הנפלים החרדי שלא יצלח לכלום, גם לא כאשפה למחזור, ודווקא עליו נשפכים הררי ממונות ותשומת־לב, כדי שימשיך לשמור על הגחלת היהודית למען כולנו. עיוות קטסטרופלי נוסף מאת הזהות היהודית הוא ההתנחלויות, שממיטות אסונות הולכים וגדלים על החברה הישראלית בשם הנצחתה של אותה ערגה ציונית אינסופית להתיישבות, אף־על־פי שהמדינה כבר קמה. בנוסף, ההכרח לשמור על ההגמוניה היהודית בארץ מטה באופן מעוות את שיקול הדעת של האזרח הבוחר להעדיף רק אפשרויות פוליטיות שלא סותרות את ההגמוניה הזאת. ועדיף, כאלה שמקדמות אותה. גם אם לשיקול הדעת הזה יש השלכות הרסניות על המדינה עצמה. ואותו שיקול דעת עצמו מכוון כמובן גם את אותן תנועות פוליטיות כאשר הן מגיעות לשלטון. וכיום אנחנו נוכחים בהתגשמות הגרוטסקית של זה בכל פעולותיה של קואליציית נתניהו, שהיא ביטוי נאמן ותמציתי לנכות הפתולוגית של הציונות. אותה קואליציה, שאלה שאינם מוצצים שלוש פעמים ביום, כל יום, את הזין של אלוהים, לא מוצאים אצלה אוזן קשבת. והוא הדבר באלטרנטיבות הפוליטיות ברחבי הזירה הפוליטית, שהסד הציוני מגביל את התנגדותן לקו המנחה, לענייני סדר ומשמעת ונימוס, לכל היותר. כתוצאה מכך, למשל, נוצרת הסיטואציה התפלצתית, שרוב הציבור מהנהן אחריה בהסכמה כנועה, שבה חמישית מאזרחי המדינה מנועים באופן פרמננטי מייצוג בשלטון כי הם לא יהודים.

ההכרח לקיים משהו בלתי מוצדק כמו הציונות מחייב גם להיכנס ליותר ויותר מקומות שאי־אפשר או קשה לצאת מהם. למשל, מלחמת עזה. המלחמה הזאת נמשכת ונמשכת ללא קץ וללא תוחלת, לא כי נתניהו נאחז בשלטון, אלא כי הקואליציה בראשותו רואה במלחמה את אחת מגולות הכותרת של שלטונה: להעמיק ולהרחיב את הציונות. והמלחמה הזאת לא מצליחה ולא יכולה להצליח, לא מפני שצה״ל חלש ולא מפני שהשמאל תומך בחמאס ולא מפני שלא הערכנו נכונה את כוחו של חמאס, אלא מפני שהציונות היא חסרת תוחלת מלכתחילה. על־כן החיילים נכנסים שם לכל בור ולכל מבנה ממולכד, ויורים זה בזה, ונכשלים. כי הרעיון המסדר הוא בלתי קביל בעליל. אז מה הפלא שמה שנותר מהצבא המפואר הזה הוא כנופיות כהניסטיות עובדות אלילים? שהרי ככל שהמשימות שמוטלות על הצבא הן יותר יהודיות, כך הוא נעשה יותר יהודי; אחרת, לא היה יכול לבצען.

ומאותה סיבה שהצבא לא יכול להצליח, אותה ממשלה מתעקשת דווקא להמשיך ולהיכנס עם הראש בקיר פעם ועוד פעם. אנשיה בסתר ליבם יודעים שמלחמת עזה היא חסרת תוחלת, אבל הם לא מסוגלים להודות בטעות, כי זו הודאה שיש בה כדי למוטט את עולמם, הפוליטי ולא פעם גם האישי, ולזה הם לא מוכנים. יתר־על־כן, הם גם מבינים, לתפיסתם, אף הרבה יותר ממתנגדיהם, שהפסד במלחמת עזה אינו רק הפסד במלחמת הכבוד הזאת, אלא הוא גם שמיטת הקרקע מתחת להצדקתה של המדינה היהודית, בבת־עינם. הם הטילו את כל יהבם, את כל חייהם, על זה, ועתה אין להם דרך נסיגה. ובתור נציגים אותנטיים של הציונות, הם גם מבינים שזה עתה או לעולם לא.

אך אם מדינת ישראל הוקמה בחטא וחיה בחטא, למה בכלל להמשיך ולקיים אותה? כי היא כבר קיימת. וכי יש בה מספיק אנשים שרוצים בכל מאודם שתמשיך להתקיים, למרות מאמצי ההרס העצמי של ממשלתם. והם צודקים. יש גם לשים־לב שאמנם מדינה יהודית אינה באפשר, וישראל היא כזאת להלכה, אבל היא לא קמה ככזאת, למעשה. שכן, ישראל קמה והתפתחה כמדינה חילונית, ולכן לא יהודית, ובשל כך היא גם הצליחה. המציאות של ראשית המדינה, אפוא, וגם של רוחה של המדינה היום, היא לא יהודית במובהק, וזה מוסיף לה עוד נקודת זכות. דווקא ככל שישראל נעשית יהודית, במיוחד אחרי עליית הליכוד לשלטון, הולכת ואוזלת ממנה רוח החיים. המסקנה היא אפוא כזאת: ישראל יהודית היא לא אפשרית, וישראל לא יהודית היא אפשרית. ולכן אין אלא להמשיך את המהלך החילוני־ישראלי, שהחל בראשית הציונות ונקטע באמצע, עד להשלמתו: להתנתק בהדרגה מסיבת ההקמה של המדינה – הציונות – ולהפוך אותה למדינה חילונית, מערבית, דמוקרטית וליברלית. ולא ציונית.