מי באמת נהנה מהמלחמה בעזה?

6/7/2025

עידן קדם

מי באמת נהנה מזה שחיילים נהרגים כמו זבובים בעזה? הדגנרטים שחיים במאה שערים, שלא מדברים עברית, שלובשים שמיכות פוך שחורות ושאפילו לא טורחים לברר באיזו מדינה הם עכשיו; הכנופיות היודו־נאציות בגדה המערבית, שמדלגות מפוגרום לפוגרום בשמם של כל הישראלים; והצ׳חצ׳חים מיודעינו, שכל עוד הפיהרר ניצב על מכונו, הם מרוצים. וכמובן, הפיהרר בעצמו, שכל ליטר דם שנשפך מאריך את שלטונו בחודש.

זה כמובן לא חדש; זה המתכונת שנקבעה בישראל מאז היוסדה כמדינה יהודית; ובעצם, כבר מרגע הגייתו של הרעיון ׳מדינה יהודית׳ בראשו של הרצל או של כל אחד אחר. המתכונת הזאת הכתיבה מקדמת דנא נוהג של משרתים ואדונים, בהיות היהדות דת מועדפת אפריורי בישראל, לא רק בין יהודים ללא־יהודים, אלא גם בין יותר יהודים לפחות יהודים. המשרתים זכו תחילה לכבוד ולתהילה מצד החברה הישראלית על היותם משרתים; נשאו אותם על כפיים והיללו אותם מעל כל במה. והם מצידם היו בטוחים, קודם כל, שיהדותם היחסית היא זאת שעומדת לזכותם, וכן הם היו גאים בשירותם, והתמלאו מוטיבציה להמשיך ולהיות משרתים כנועים של הדת היהודית ונציגיה בישראל, בלי בכלל לחשוד שכך הדבר.

מנגד, אותם נציגים מועדפים של היהדות העדיפו בשלב הראשון לחסות בצל, מחוץ לאור השמש, כדי לא להבליט את שליטתם הסמויה. הם לבשו חלוקים כבדים וחבשו מגבעות מזרח אירופיות; הידסו בעדינות, כאברכי משי טהורים, לבתי כנסת בשבת וביום כיפור; מלמלו דרשות חסידיות עממיות באוזני כל דורש; לבשו חולצות לבנות וגלגלו עיניים לשמיים. כל זרם וסגנונו, עד שיכולת לחשוב שהם בכלל המשרתים; הם המסכנים והכנועים, שיש לחוס עליהם ולהושיט להם יד במצוקתם. כי הגזלייטינג שמפעילה היהדות על סביבתה הוא רב פנים ואינסופי, ואין דבר נוכלות שיהיה נקלה מדי בעיניה.

הימים האלה חלפו עברו ללא שוב. כבר מזמן הזרמים היהודיים האמיתיים מבליטים את נוכחותם, לא מתביישים בה, תובעים ברגל גסה את ליטרת הבשר שלהם, ולא חדלים להגדיל אותה עוד ועוד. הם אמנם ממשיכים ללבוש את אותם בגדים, ואף אזוטריים מהם, שהיום מבטאים ללא ערעור שהם האדונים מבטן ומלידה, ואותם יש לשרת מלידה עד מוות. הרי זה בפירוש כתוב במגילת העצמאות של המדינה הזאת, נו, מה שמה, ששמה אותם במרכז. עזבו אתכם ממדינה, הם אומרים בינם לבין עצמם, כאן יש מסגרת של אדונים ומשרתים, ואנחנו האדונים. מה לא ברור?

ובכן, למשרתים זה עדיין לא ברור. צר עולמם כעולם נמלה. הם רואים את אשר נמצא מטר לפניהם, לא יותר. הם עדיין בכלל בטוחים שהם האדונים, ושהיהודים צריכים לשאוף ולרצות כדי להגיע למעמדם. על כן המשרתים לומדים מקצוע, הולכים לעבודה, משלמים מיסים, מתחתנים ברבנות, טרודים בקיום המדינה, הולכים לצבא, נלחמים, וממשיכים למות בעזה כמו זבובים. במותם, הם מצווים את חייהם של מנשקי המזוזות, טועמי הכשר, מנענעי הלולב, שורפי הילדים ובועלי הקטינים. כי הרגלים קשה לשנות.