מלחמת אזרחים

2/4/2024

עידן קדם

הכול מוכן למלחמת האזרחים בישראל. המלחמה בין ישראל הראשונה לישראל השנייה; בין השוגים בשיגיונות שווא על דת ועל אלוהים לבין המושכים בעול ומתווים את הדרך; בין הנשרכים, המתלוננים, המתבכיינים והמנצלים לבין המקריבים, התורמים והמועילים; בין שונאי ישראל לאוהביה.

המלחמה הזאת מתקיימת מתחת ומעל השטח כבר הרבה זמן, אולי מאז קום המדינה ואף לפני, אבל, לכאורה, תוך כדי שמירת הסדר הבסיסי המוסכם. אבל גם זה לא היה קיים למעשה אף פעם: מלכתחילה המחנה הנצלני הסדיר לעצמו מערכת חוקים עצמאית וייחודית לו. מהר מאוד חלקם גילו את שאננותה ותמימותה של המדינה שוחרת הטוב, ומיקדו את תשומת ליבם במוסדות תמחוי כמו לשכת הסעד והביטוח הלאומי. ובהינתן מוסדות כאלה, זה אפשר להם להשקיע פחות בפרנסה ויותר בקבלת השלמת הכנסה; פחות בבקרת ילודה ויותר בקבלת קצבאות ילדים. בשלב הבא הופיע ׳הקיפוח׳. אותם בני שבטים פראיים, שנתלשו ממקומם הטבעי במצוות הציונות חובקת הכול, גילו שתרומות המדינה לא מספיקות לפרנס משפחות בעלות ארבעה עשר ילדים, והחלו לבסס תרבות של עוני, שברובה היא התמרמרות והפניית חיצי האשמות כלפי המדינה החדשה שנאבקה על חייה לשרוד, ושברוב טיפשותה החליטה בהתנדבות להכביד על עצמה כלכלית וחברתית ולהעמיס על עצמה שכבת מצוקה של עוני ובערות ופשע. והכול במצוות קיבוץ הגלויות הציוני. מהר מאוד הציבו את עצמן שכבות המצוקה, שבאו מכל מיני מקומות, אבל בעיקר מאזור המגרב והאטלס, באופוזיציה למדינה. הם הרגישו נבגדים כי הבטיחו להם ארץ זבת חלב ודבש, והם גילו ארץ אוהלים, פחונים, ביצות ויתושים. ראשי המדינה לא הבינו באותה עת שצריך להסביר לחלק מהעולים החדשים שבנייתה מאפס והפרחתה של המדינה החדשה תלויים בהירתמות, בתרומה ובשיתוף פעולה מצד כל חלקי האוכלוסייה. זה נראה למנהיגים, בתמימותם, מובן מאליו.

בהמשך, העוינות היסודית הזאת בין פלח באוכלוסייה הישראלית למדינה מצא לו רע לצרה, שגם היה בעל יכולת פוליטית, ארגונית ורעיונית. זה היה הימין הפוליטי, שבחלקו בא משורות ארגוני המרי והמרד באנגלים, כלומר, מהאצ״ל ומהלח״י. הצד הזה בימין, שהיה גם הדומיננטי, פיתח זרות לא רק לשלטון האנגלי, אלא גם לתנועה הסוציאליסטית ששלטה אז בארץ. מראשיתו הוא פעל למעשה כתנועת מחתרת אופוזיציונית, שתנועת העבודה ראתה בו נטע זר. וזה היה הדדי. נוצרה אפוא שותפות גורל היסטורית בין נדכאי החברה והכלכלה המזרחיים לנדכאים הרעיוניים והפוליטיים האשכנזים. עד שלבסוף שינסו מותניים והשלימו דרך תנועת הליכוד את ההשתלטות על השלטון בישראל, ב1977. רק שאסור לשכוח לרגע את מהותן של התנועות האלו, הפוליטית והחברתית: מרידה בסיסית בשלטון וחוסר קבלת מרות. וכשהכול משוח ביהדות דביקה מבית אבא לתיאבון, שבבסיסה כל מורא מלכות לא חל עליה, השילוב הוא קטלני. וזאת, בניגוד להגמוניה הסוציאליסטית, שמראשיתה ועד היום מה שהדריך אותה באופן בסיסי הוא עצם בניית המדינה היהודית; ואחר כך, בנייתה לאור ערכים חילוניים, דמוקרטיים, ממלכתיים, מהוגנים, ליברליים. להוותם, לא הבינו הסוציאליסטים את הסתירה בין יהדות לכל הערכים האלה, סתירה שמכה אותם בפרצופם פעם אחר פעם.

כך קרה הפרדוקס שעל השלטון במדינת ישראל השתלטה תנועה שסובלת מתחושות קיפוח עמוקים ומסורתיים, ושבד בבד עם כך עויינת את השלטון במהותה. אך בעלותם לשלטון הם גילו עוד דבר: שהיהדות, אימתם והורתם מימים ימימה, עוזרת להם להחליק ולהגמיש את הסד הממלכתי המגביל, ובסופו של דבר אף להעלים אותו. כי אותה יהדות, זאת יש לדעת, יכולה במדינה, כל מדינה, להיות באחד משני מצבים: מתחת לשלטון אם מעל השלטון. ומאחר שישראל היא מדינה יהודית במהותה, מחויב כאן שהיהדות תהיה מעל השלטון. ומי שאוחז בה יותר חזק, מיקומו בשלטון יותר חזק. מה שאנשי הימין הבינו כבר מזמן, וחילונים רבים לא מבינים עד היום. כך יצא שלכנופיות המחתרת הבלתי לגאליות שהשתלטו על השלטון בישראל, ואחר כך גם לחבורות הרחוב המזרחיות שהצטרפו אליהן אט-אט, חברה באופן בלתי צפוי הדת היהודית. אותה דת יהודית של גבאים, של בתי תמחוי, של יום קטנות ושל מעות חנוכה, ושמזה מאות שנים בגולה הייתה תמיד כפופה לכל שלטון ולא שותפה לו, הפכה עם הקמת מדינת ישראל לגביר ולפריץ. בתחילה, תחת שלטון מפא״י, באופן סמוי מן העין, ועם עליית הליכוד בצורה יותר ויותר גלויה ורהבתנית. ההצטרפות המאוחרת של החרדים למחנה הזה הייתה, אפוא, טבעית, משני טעמים. אחד, התלות הנצלנית שלו. ושנייה, נטייתו היהודית, כמובן.

זה, אם כן, מה שאפיין את כל עשרות שנות שלטון הליכוד מאז ועד היום. ובקצרה: כתגובה ל׳קיפוח׳ שממנו סבלו המזרחים הנהיג הליכוד מדיניות כלכלית לא-סוציאליסטית, קפיטליסטית, פזרנית ומופקרת (״להיטיב עם העם״), שהסתיימה בקריסה אינפלציונית; הליכוד פיתח והפריח התנחלויות, אף כי ערערו את ריבונות ישראל; בתגובה על ניסיון פוליטי להפסקת המצב של היעדר ריבונות בשטחים (רבין ומפלגת העבודה), יצאו הימין והליכוד למסע שיסוי והסתה נגד התהליך, שהגיע לשיאו ברצח ראש הממשלה; בכל שנות שלטון הליכוד, וגם במעט הזמן שלא היה בשלטון, התגבשה מצידו דה-לגיטימציה שלטונית ועממית לזרם הסוציאליסטי החילוני, הליברלי, ובמיוחד, לחוד החנית שלו, הקיבוצים. הזרמים שהותקפו מידי הליכוד ותומכיו היו למעשה זרמים חברתיים שונים זה מזה, שהתאחדו ביניהם בעיקר בחילוניות, בריבונות הישראלית, ובנאמנות שלהם לממלכה (מדינת ישראל). כלומר, כל מה שמנוגד למצע התוקפים, שמורכבים בעיקרם מיוצאי מחתרות, ממתנחלים, מחרדים ומ׳מזרחים׳ צפון אפריקאים. וזאת, באשר המתנחלים מקיימים בפועל הפרה רצופה וממושכת של הריבונות הישראלית, וחורטים על דיגלם לא מדינה ישראלית, אלא ממלכה יהודית; החרדים מצהירים ומקיימים התנגדות מסורתית למדינה הציונית; ואת עוינות הצפון אפריקאים כבר ציינו לעיל. בהמשך טבעי לכך השתלטו על הימין כולו ועל הליכוד בפרט גורמים פחות ופחות ממלכתיים ומהוגנים ויותר ויותר עברייניים ופורקי עול, באופן שהיטה בהכרח את הנהגת הליכוד, ובמיוחד את נתניהו, ליישר קו עם המגמה הזאת. וזאת באופן שהלך וכירסם בעמודי התווך של המדינה ושל הדמוקרטיה הישראלית: הממשלה, הכנסת, מערכת המשפט, מערכת אכיפת החוק, ומערכות ארגוניות וכלכליות שונות. אין למעשה גורם ממלכתי בישראל שלא נדרס במגפיים המסומרים של דורשי רעתם מהימין הפוליטי ומהשכבות הנחשלות. והרפורמה המשפטית ב2023 מבית מדרשו של הימין הייתה רק אנקדוטה אחת מתוך הרצף הזה.

נראה, אפוא, שמלחמת האזרחים בישראל בין נאמני ישראל לדורשי רעתה נטושה בכל עוזה עוד מלפני הקמת המדינה, ולאורך כל שנותיה, רק שרוב הזמן היא מסתווית תחת אמתלה של ׳ויכוח פוליטי׳, ומדי פעם היא מתפוצצת ברעש גדול, באירוע נקודתי כזה או אחר. על פי רוב, האזרחים המהוגנים, שומרי החוק והממלכתיות, מעדיפים להתכנס בדלת אמותיהם, וסולדים מעימותים וממהומות. לא מעט נדרש, כך נראה, להוציא אותם מהבית כדי להפגין, למחות ולהיאבק. יש להם לא מעט להפסיד בשל כך. ללמדך שכשהם יוצאים מהבית, זה במצב של אין ברירה, וכשכלו כל הקיצין. וזה באמת קרה כמה פעמים בהיסטוריה. למשל, בהפגנת שלום עכשיו נגד מלחמת לבנון (שבה נרצח אמיל גרינצווייג); אחרי טבח סברה ושתילה; בהפגנה בעד השלום והסכם אוסלו (שבסופה רבין נרצח); נגד ההפיכה המשפטית; ועכשיו, בעת מלחמת עזה וההשתהות בהחזרת החטופים. בכל נקודת שיא היסטורית כזאת נדמה שנקרע מעטה השיגרה, וחושף טפח מהקרע היסודי בעם, שרוב הזמן הסתרנו מעצמנו. ואי אפשר להסתיר או לתרץ יותר. היום חשיפת הקרע גדולה מאי פעם, ומלחמת האזרחים שהייתה כאן תמיד, והתנהלה בכל מיני דרכים צדדיות, מאולצות ויחסית מהוגנות, דורשת הכרעה. אבל הפעם, כך יש לקוות, לא כדי להקים עוד פעם מדינה יהודית; מהשטות הזאת כבר נכווינו. הפעם, כדי להקים כאן מדינת כל אזרחיה חילונית.