הרהורים נוספים בעקבות המחאה

29/7/2023

עידן קדם

המחאה נגד הרפורמה המשפטית היא מרהיבה. המוני בית ישראל יוצאים פעם אחר פעם לחוצות, ומשמיעים את קולם נגד התנקשות מפורשת מצד הממשלה והקואליציה בחישוקים החברתיים והמשפטיים של ישראל.

האמנם? הפעולה המשמעותית עד עתה של המחאה היא התרעת הסירוב של אנשי חיל האוויר מהמשך שירות צבאי. אבל צריך להקשיב טוב למה שהם אומרים. בירור העניין הזה צריך להיות חשוב לכל מי שתומך במחאה מסיבות ענייניות של דאגה לטיב המשטר וקודם כל, לטיב החברה בישראל. שכן, על דאגה זו להיות רחוקה מאינטרסים של מגזר זה או אחר. אנשי חיל האוויר אמנם מדברים על הפרת חוזה בינם למדינה, שבבסיסו היותה מדינה דמוקרטית. אבל הם ואחרים אומרים עוד דבר: שברגע שלא תהיה ביקורת שיפוטית על החלטות המדינה, לא תהיה להם יותר מטריה משפטית מטעם המדינה, והם יהיו חשופים לתביעות בבית הדין בהאג ובמקומות נוספים בחו"ל. כרמי גילון אף הרחיב את היריעה אל אנשי ביטחון בכלל, ואמר את הדברים בצורה מפורשת. הוא הדגיש את אכזבתו מכך שהנשיא ביידן לא העמיד את הפסקת הרפורמה המשפטית כתנאי להמשך הטלת הווטו האמריקאית על החלטות אנטי ישראליות באו"ם ובבית הדין בהאג; החלטות שנוגעות, בעצם, לפשעי מלחמה של ישראל, במיוחד בשטחים הכבושים ובעזה. במצב זה, אומר גילון, אם הרפורמה תימשך כפי שהיא, יהיו חשופים כל אנשי הביטחון שפועלים מטעם ישראל, כולל שב"כ, מוסד, טייסים וחיילי דובדבן, לתביעות משפטיות בחו"ל, ויציאתם מחוץ לגבולות ישראל תימנע בשל כך. והדברים נכונים, כמובן, גם לאנשי ביטחון ישראלים לשעבר, כמו גילון עצמו, שאף הודה כי עומדת נגדו תביעה משפטית על פשעי מלחמה בלונדון, ועל כן אינו מגיע לשם. לפתע פתאום מתחוורת התמונה: עמידתם של אנשי ביטחון בהווה ובעבר בראש המחאה היא בראש ובראשונה עמידה של איגוד מקצועי על זכויותיו ועל האינטרסים שלו. אלה אינם בהכרח תואמים ערכי דמוקרטיה ומוסר, ואינם בהכרח עניינו של כלל הציבור. הם גם לא בהכרח נוגעים להמשך היותה של ישראל דמוקרטיה. אם כבר, חרדי הפגיעה לדמוקרטיה הישראלית היו צריכים להתריע מזמן על היותה פגומה בצורה קשה זה חמישים ושש שנה בגלל פשעי הכיבוש, אבל הם מעולם לא פצו פה על כך. הטייסים, כמי שיודעים מן הסתם היטב את טיב פעולותיהם, הבינו, אפוא, מייד את משמעות הרפורמה מבחינתם: סכנה ממשית לעתידם כאנשים חופשיים. ולכן החליטו לנקוט בפעולה קיצונית של סירוב או השעיית שירותם.

הדברים אף מגיעים לסתירה מפורשת כאשר נזכרים בדבריו של כרמי גילון אצל אופירה וברקוביץ'. גילון סיפר שם שקיווה כי ארה"ב תלחץ על ישראל בעזרת המנופים המשמעותיים שיש לה, כדי לחלץ את אנשי הביטחון הישראלים מסנקציות אפשריות בגין מעשיהם לאורך השנים ביו"ש ובעזה. במילים אחרות, אנשי המחאה הביטחוניים היו רוצים לבקש מארצות הברית שתיתן חסות לפעולות שהיו שותפים להם, ושבהחלט יכולות להיתפס כפשעי מלחמה, וזאת בשעה שהאמריקאים עצמם נוטים, אם כבר, לסנקציות נגד ישראל דווקא מהסיבה ההפוכה, של ביקורת נגד מעשים אלה! מה גם שיש להניח שאנשי מחאה מקרב מתנגדי הכיבוש מקווים אף הם לסנקציות שיוטלו על ישראל בגין פשעי המלחמה שלה בשטחים אלה, שהיא מבצעת בעזרת אותן זרועות ביטחון. יתר על כן, נדמה שבעניין מרכזי זה עומדים אותם אנשי ביטחון דווקא שכם אל שכם עם המתנחלים, כלומר, עם אלה שמנהיגים היום בפועל את ממשלת ישראל, שנגדה גם מפגינים אותם אנשי ביטחון.

המחאה נגד מעשי הקואליציה של נתניהו היא חשובה מאין כמותה, והיא פתח לשינוי יסודי באורחה ורבעה של מדינת ישראל. אבל שום שינוי חיובי לא יחול אם אנשים יראו בה אמצעי להגנה על האינטרסים של הגילדה שלהם. אנשים אלה חייבים לגדול מעבר לתבנית המחשבה האינטרסנטית, שבמקרה זה היא גם לא מוסרית, ולראות את טובתה הכללית של ישראל עצמה. אחרת, הם יתרמו תרומה מכרעת לירידת הישגי המחאה לטמיון.